השאלה הקלה ביותר – כמה ילדים יש לך? – גורמת לאידה בר־און להסס. היא אמא לשלושה, בת ושני בנים, וגם סבתא לנכד בן ארבע וחצי, אבל כמנכ"לית סורמום (SurMom) יש שלל תינוקות נוספים שבאו לעולם בזכותה. בשנתיים האחרונות, מאז שאושר התיקון לחוק הפונדקאות ומסלול ההולדה הזה נפתח לזוגות חד־מיניים, לגברים יחידניים ולטרנסג'נדרים, עולם הפונדקאות הישראלי רותח. מה שהיה בעבר פתרון לאוכלוסייה ההטרוסקסואלית ולנשים יחידניות בלבד הפך לחלון גדול ורב־מגדרי למימוש חלום ההורות.
לבר־און (49) חשוב להבהיר: "אני לא משתמשת במונחים כמו שוק ותעשייה. פונדקאית מקבלת פיצוי או תגמול, אבל לא משכורת מפני שזו לא עבודה. בפונדקאות יש צורך ומענה. לעולם לא אדבר על ביקוש והיצע מפני שפונדקאיות הן לא מוצר".
משרדי הסוכנות שלה ממוקמים ברמת החיל. מי שנקלע לשם במקרה עשוי לחשוב שהוא נכנס לעוד חברת סטארט־אפ, כמו אלה ששוכנות בקומה העליונה והתחתונה. "דווקא מפני שהיו לי שלושה הריונות קלים ושלוש לידות קלות אני יכולה להבין את אלה שלא מסוגלים לעשות את זה בדרך הקלה והטבעית", אומרת בר־און, הנשואה לגדי, מעצב תכשיטים, "אני רואה את התשוקה בעיניהם של נשים וגברים ומרגישה את כאבם. החסך שלהם מאוד נוכח בחייהם. ככל שחולפות השנים והם צוברים עוד ועוד כישלונות ואכזבות הדחף שלהם רק גובר".
הרצון להיות הורה ויהי מה הוא דבר מאוד ישראלי.
"כן, ישראל מקדשת ילדים וילודה", אומרת בר־און, ילידת גיאורגיה, שרק בגיל 19, כשכבר הייתה סטודנטית לרפואה, הגיעה לישראל. "לא הציונות הביאה אותנו לכאן", היא מודה, "חיפשנו את הטיפול הרפואי המשובח ביותר לאבא שלי, שחלה ולימים נפטר. מצאתי את עצמי בארץ חדשה, עם שפה זרה, התחלתי מאפס, ודי מהר הבנתי שלימודי הרפואה יורדים מהפרק. איך יכולתי לגשת לפסיכומטרי בעברית? החלטתי ללמוד משהו יותר פרקטי: הנדסת מכשור רפואי. אחרי שלוש שנות לימוד במכללה למינהל התחלתי לעבוד בחדרי ניתוח וטיפול נמרץ בבית החולים אסף הרופא. מדי פעם יצא לי ללוות נשים שנכנסו לחדר ניתוח לתהליך של שאיבת זקיקים להפריית מבחנה, אבל עוד לא עלתה בי המחשבה לעסוק בתחום ההולדה".
למרות העניין, אחרי 11 שנים הזמן עשה את שלו והיא התקשתה להתמודד עם תחושת השחיקה. "הרגשתי שמיציתי את התחום הטכני, רציתי לעבוד יותר עם אנשים, למדתי אימון הוליסטי במכללת רידמן, התמחיתי בבעיות קשב וריכוז ולגמרי במקרה השתלבתי בתחום של תיירות מרפא", מספרת בר־און.
לגמרי במקרה?
"כן. חיפשו מישהו עם זיקה לרפואה שיודע שפות והתאמתי לדרישות. אבל לא אהבתי את העבודה. פגשתי יותר מדי אנשים שהגיעו לישראל לטיפולים אונקולוגיים בשלב מאוחר מדי, על סף גסיסה. במקום להסתפק במשכורת נאה ובטיסות עבודה לחו"ל התחלתי לשאול את עצמי מה הייעוד שלי, מה גורם לי לסיפוק הכי משמעותי. עברתי התנסויות וחיפושים עד שהבנתי שהייעוד שלי הוא להביא חיים".
איך הגעת דווקא לתשובה הזאת?
"לפני 14 שנה, בביקור מולדת, נחשפתי לסוכנות של פונדקאות והופתעתי כי לא ידעתי שישראלים עושים הליך פונדקאות בגיאורגיה. חרשתי את גוגל, קראתי המון, אבל חששתי כי מאז ומתמיד הייתי שכירה ולא ידעתי מה זה לפתוח עסק. ואז, בכנס של תיירות מרפא ברוסיה, פגשתי שלושה משקיעים שהציעו לי שותפות: הם יהיו הגב הכלכלי ואני אלמד את תחום הפונדקאות לעומק. לבייבי שלנו בחרנו לקרוא סורמום – שילוב בין סרוגייט (פונדקאית) למאדר (אמא)".
כדי "ללמוד לעומק" את התחום, כהגדרתה, היא התחילה לעבוד ב"מנור", שהייתה אז הסוכנות המובילה בגיאורגיה. "הידע הרפואי נתן לי יתרון בכנסים מקצועיים, וגם העובדה שגיאורגית היא שפת אמי עשתה את שלה", היא מספרת, "תוך כדי תנועה הבנתי את כובד האחריות שמוטל על הסוכנות – לתת ליווי מקצועי מלא גם לפונדקאית וגם להורים לעתיד. סוכנות שמכבדת את עצמה בודקת בציציות של שני הצדדים".
לדבריה, הייחוד של "סורמום" נובע מכך שהיא מספקת מעטפת מקצועית ואישית כאחת: "לכל פונדקאית מוצמדת מלווה שהולכת איתה לבדיקות ובעת הצורך מגדילה ראש ומבררת מה עומד מאחורי בדיקה מסוימת. בקבוצת הווטסאפ ההורים מקבלים עדכונים שוטפים בזמן אמת".
נכון לעכשיו, איפה כדאי לעשות הליך פונדקאות, בישראל או בחו"ל?
"זו שאלת מיליון הדולר, שהרבה פנים לה", מחייכת בר־און, "יש כל כך הרבה שיקולים ואין תשובה חד־משמעית. יש הורים לעתיד שבוחרים בישראל בגלל הקרבה הגיאוגרפית לפונדקאית. הם רוצים להרגיש שותפים בכל אולטרסאונד. אחרים יעדיפו את ישראל כדי לחסוך מהעובר שייוולד את תהליך הגיור. אבל זה מורכב".
ומבחינה כלכלית?
"בארצות־הברית תהליך הפונדקאות הוא היקר ביותר והיא גם הכי ליברלית, פתוחה לכולם. במקסיקו, קולומביה וגיאורגיה התהליך זול יותר, למרות שיש עלויות שאי־אפשר לצפות מראש כמו מספר ה'החזרות'. בישראל מותר לפונדקאית לעבור שש פרוצדורות של החזרת עוברים, ואם אין היריון ההורים לעתיד צריכים להתחיל את כל התהליך עם פונדקאית אחרת. זה סיכון לא קטן. בגיאורגיה, לעומת זאת, החוק לא מגביל את מספר ההחזרות. כשם שאנחנו בודקים את הכשירות הפיזית והרגשית של הפונדקאית לעתיד, תפקידנו לבדוק את המוכנות הכלכלית של הלקוח, גם לדברים מעבר לעלות ה'חבילה', כמו במקרה של אשפוז בפגייה".
מה מחיר ה"חבילה"?
"בארץ הליך פונדקאות עולה 270 אלף שקל, כולל אבחון וליווי פסיכולוגיים, עורכי דין וביטוחים. תרומת ביצית היא הוצאה נפרדת, 30 אלף שקל. אצלנו החוק קובע שהפונדקאית תקבל 170 אלף שקל, אבל ההורה לעתיד רשאי לפצות אותה מעבר לסכום הזה. בגיאורגיה מחיר ההליך הוא 190 אלף שקל ומחיר ביצית הוא 30 אלף דולר. לפני המלחמה באוקראינה גיאורגיה גבתה 18 אלף דולר, אבל מאז שהפעילות באוקראינה הופסקה המחיר בגיאורגיה עלה. בקולומביה ומקסיקו תרומת ביצית עולה 20 אלף דולר".
משרד הבריאות הגדיר את הקריטריונים לבחירת פונדקאית ישראלית: אישה בת 22־39, שילדה לפחות ילד אחד והיא מגדלת אותו בעצמה, שלא עברה יותר מניתוח קיסרי אחד, בריאה בגופה ובנפשה, לא משנה אם היא כן או לא בזוגיות. בר־און מוסיפה קריטריון נוסף: "מישהי עם רגליים על הקרקע שיודעת לקראת מה היא הולכת, שלא רואה בהליך הזה ניצול, אלא תגמול שיאפשר לה לשפר את רמת החיים. לא לקנות דירה, רחוק מזה, אבל לשפץ את החדר של הילד".
יש מחסור?
בר־און מהנהנת. "בהודו, למשל, המצב הכלכלי ירוד מאוד ונשים שוקלות לעשות פונדקאות בשביל כסף. בעולם המערבי, לעומת זאת, נשים חוששות מהביקורת החברתית שתוטח בהן. רואים בהן 'רחם להשכרה'. אני מרגישה שההסברה היא חלק מהשליחות שלי. הייתי רוצה שהציבור הרחב יבין שלא מדובר בסחר בבני אדם, אלא בהליך חוקי שמתנהל בהסכמה הדדית. אני לא מופתעת מהעובדה שמחצית מהפונדקאיות שלנו הן נשים דתיות שרוצות להעניק חיים, פשוטו כמשמעו. לצד התגמול הכספי הן נהנות משכר מצווה. הן עזרו לנשים שנולדו ללא רחם, לנשים שלא יכולות להרות בעקבות טיפולים אונקולוגיים, וזה סיפוק גדול. לצערי, עדיין אין חוק שמאפשר שימוש בזרע של חייל. אולי בעקבות 7 באוקטובר יאפשרו לחיילים להשאיר הסכם חתום כדי שהוריהם יוכלו להתנחם בנכדים".
