במשך רבע שעה זה נראה כמו חלום. הפועל ת"א שטפה את המגרש מול בשיקטאש, שיחקה נפלא בהתקפה, שמרה מצוין, חטפה המון, ניצלה כל יתרון שהיה לה על הטורקים, רצה בכל הזדמנות, השיגה סלים קלים, ובעיקר – הייתה הרבה יותר אגרסיבית מיריבתה. גם הפציעה של ג'קובן בראון – שוב ברגע שהכי צריך אותו בריא – לא עצרה את השטף, והפועל הגיעה להפרש מטורף של 21 נקודות. פרנקו נראה בדקות האלה כמו גאון לעומת המאמן ממול, שהרשה לשחקניו לזרוק מבחוץ למרות יתרון הגובה והכוח של קבוצתו.
ואז החל המהפך. בשיקטאש שינתה את שיטת המשחק שלה גם בהגנה וגם בהתקפה. היא עברה להרכב עם גארדים אגרסיביים יותר, הידקה את השמירה ושחקניה התחילו לחדור פנימה בכוח במקום לזרוק מבחוץ. הפועל שרדה את הגל הראשון והצליחה לרדת להפסקה ביתרון של 39:57, אבל במחצית השנייה הטורקים כבר השתלטו על המשחק. הם שמרו נהדר, חדרו וקלעו, והפער הצטמצם לשמונה בלבד בסוף הרבע השלישי, כשהפועל סופגת בו 29 נקודות, הרבה־הרבה יותר מדי. שש דקות לסיום הטורקים עלו ליתרון ראשון. הפועל קיוותה לנס מנפורד נוסף, אבל הוא היה חלש ובעיקר החטיא – אולי זכר לפרשת הסמים העגומה, והפועל הפסידה. חלום העלייה ליורוליג, זכות שניתנת לזוכה במפעל, נגוז.
למה זה קרה מול קבוצה שהפועל ניצחה העונה פעמיים? כי יש הבדל בין משחקים בשלבים מוקדמים לבין משחק מכריע שמוביל להדחה. בשלבים האלה לא בהכרח הקבוצה הטובה יותר מנצחת, אלא זאת שמראה יותר רצון, אגרסיביות ואינטנסיביות – ובעיקר שומרת יותר טוב. להפועל יש שומרים שיודעים לשרוט ולהרביץ, אבל חלקם שיחקו פחות מדי ואחרים לא שמרו לאורך מספיק דקות כמו שצריך במשחק של להיות או לחדול. פרנקו גם לא ניסה לשנות שיטה, למשל לעבור להרכב גבוה עם ג'יילן הורד בעמדה מספר 3, מה שהיה יכול אולי ליצור שינוי.
זה היה הפסד כואב לא רק בגלל ההפרש העצום שנעלם, אלא כי יש תחושה שבשיקטאש לא בהכרח מוכשרת יותר מהפועל. זה היה בעיקר ניצחון מנטלי. הטורקים יצאו למלחמה החל מהדקה ה־15, ולהפועל לא הייתה תשובה לזה. היא המשיכה רק לשחק כדורסל. במעמדים כאלה, זה לא מספיק.
