"בעבודתי נחשפתי להרבה הצעות חוק תקציב שהונחו על שולחן הכנסת. אף פעם", אומרת אישיות כלכלית ממשלתית בכירה לשעבר, "לא ראיתי מסמך כה מבולגן, מעורפל, מנוסח ברשלנות ולא מובן כמו הצעת התקציב החדשה ל־2024 שאושרה ביום רביעי בכנסת בקריאה שנייה ושלישית". "מחבריו", מוסיפה האישיות, "ניצלו את העובדה שלא הוגשה לכנסת הצעת תקציב מלאה חדשה, כפי שהתבקש לפי הנסיבות, אלא רק תיקון/עדכון לתקציב המקורי שנחקק במאי אשתקד והוא חסר רלוונטיות למצבנו הכלכלי היום. נוסיף לכך את המאמצים להסתיר סעיפים מעוררי כעס ציבורי ולהחביא את סדר העדיפויות המעוות לגמרי, המשבית את מנועי הצמיחה ומעודד את משביתי הצמיחה, והנה לך כתב סתרים בלתי־קריא".
גם פקידי האוצר שעימם שוחחתי מתהלכים מחוץ לבניין הכבד והמכוער של משרדם בירושלים עם האף עמוק באדמה ומפצירים שלא לקחת אף מספר תקציבי כמובן מאליו. הוא בקושי מובן גם לנו, הם מודים ומסכמים בצער גלוי: "זהו תקציב של כאוס שיטתי המשרת את האינטרסים הקואליציוניים".
מה בכל זאת ברור אחרי ההצבעה בכנסת? שב־2024 צפוי גירעון תקציבי עמוק מאוד, בסדרי גודל מבהילים. דוברי הממשלה מציגים אותו כ־6.6% מהתוצר המקומי, שזה מספר יבש המרחיק את האימה הפיסקלית. הערכים הכספיים של הגירעון מצמררים: 130 מיליארד שקל - כמעט פי 10 בהשוואה לגירעון ה"מקורי" לשנה זו כפי שהוצג ואושר אשתקד. והסכום עדיין לא כולל הוצאות ממשלתיות כבדות ששר האוצר ופקידיו הצליחו להחריג מהחישובים, ביניהן הצורך למלא מחדש את הקופות הריקות של קרן מס רכוש ופיצויים, סיום התחשבנות עם הביטוח הלאומי, דחיית תאריכי ההטלה של מסים חדשים ועוד. למשרד הביטחון לבדו הוקצבו, ללא התניות "שוליות" כמו הקמת ועדה ציבורית לבחינת צורכי הביטחון, 117.5 מיליארד שקל - ועוד 51 מיליארד סיוע צבאי אמריקאי.
סך התקציב שאישרה הכנסת, הכולל גם פירעון חובות הממשלה והוצאות פיתוח שונות, בעיקר בתחבורה ובתשתיות, מגיע ל־725 מיליארד שקלים. עליו נוסף הסעיף "הוצאה מותנית בהכנסה" ב־108 מיליארד שקל, שם מכובס להוצאות שיש להן מימון מובטח. לכן, חבורה מצומצמת של פקידי מדינה יחד עם שר שענייני ארץ ישראל השלמה בראש מעייניו תשלוט השנה על הוצאת 832 מיליארד שקל, 43% מהתוצר המקומי. מפחיד, לא?
הבהלה לדולר
בשבוע שעבר הודיע שר האוצר על הצלחה גדולה בשווקים הבינלאומיים: אגרות חוב של מדינת ישראל ב־8 מיליארד דולר נמכרו במכרז למשקיעים פיננסיים בריבית שבין 5.3% ל־5.7% לשנה. סמוטריץ' מיהר לקחת קרדיט על הקרדיט ולהשתבח בהישג. הישג? השווקים, מסתבר עכשיו, מתמחרים את הסיכון באג"ח של ממשלת ישראל ברמה זהה לסיכון באג"ח של ממשלת מקסיקו.
וכאן המקום לשאול, מה פתאום ישראל לווה דולרים במחיר כה גבוה כאשר לרשותה 210 מיליארד דולר ברזרבות מטבע חוץ? למה לא להשתמש במקצתן, במקום להגדיל חובות? למדינה לא משתלם לקחת הלוואה בריבית יותר גבוהה מהתשואה הצפויה על חסכונותיה והרי אין סיכוי שבנק ישראל, המנהל בזהירות את הרזרבות, יפיק מהן תשואה שנתית קבועה של 5.5% לפחות.
פעילים בשוק ההון תוהים גם על עיתוי ההנפקות. לא נכון, הם אומרים בסתר (מי רוצה להתעמת עם האוצר?), לבקש אשראי בינלאומי גדול כאשר המלחמה בדרום נמשכת, בצפון גוברת, החיכוך עם ארה"ב מעמיק, סוכנויות נוספות מאיימות בהורדת דירוג והסיוע הצבאי טרם אושר בקונגרס בוושינגטון. זה מוצדק אם אתה עם הגב לקיר, אבל אנחנו בהחלט לא במצב כזה. כאמור, למדינת ישראל עודפי דולרים בשפע.
תשובת האוצר לטענות אלו: ראשית, עדיף לגייס כסף כשלא צריכים אותו. שנית, ההנפקה נועדה לבחון את תגובת השווקים לישראל.
שני הנימוקים לא משכנעים. גיוס חובות בשנת מלחמה עלול דווקא לעורר אצל המשקיעים חשד מוטעה שהמדינה בפאניקה. וכדי לבחון מה היחס של שוקי ההון הגלובליים להנפקה של מדינת ישראל לא צריך לבקש 8 מיליארד דולר. מספיק מיליארד אחד.
יהודים כתפאורה
יצאתי מהקרנת "אזור העניין", סרטו זוכה פרס האוסקר 2024 של הבמאי ג'ונתן גלייזר ברגשות מעורבים. ככל שהתרחקתי מההקרנה, התעצמו אצלי האכזבה והכעס. ואף שטור כלכלי אינו המקום הטבעי לביקורת קולנוע, אני מרשה לעצמי לשתף את הקוראים בביקורתי.
"אזור העניין" הוא בעיניי קולנוע מלאכותי, יומרני, נפוח מחשיבות עצמית. אבל זו אינה מגרעתו העיקרית. זו שמורה לאופן שבו הוא מציג לצופים את המציאות של מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, המפעל הנאצי הענק לרצח מיליון יהודים. הבמאי גלייזר מכניס את הצופים לווילה שבה התגורר עם משפחתו מפקד המחנה קצין האס־אס רודולף הס כדי להראות איך הוא, רעייתו וילדיו ניהלו חיי יומיום במרחק נגיעה מתנאי הגזים והמשרפות, עסוקים בטיפוח גנים ובטיולים בחיק הטבע. בסרט אין תמונות מהמחנה עצמו, רק רמזים למתחולל: קולות עמומים של צעקות, ירי ובכי, מראות רחוקים של תמרות עשן, שרידי גופות בנהר ועפר אנושי הנישא באוויר. כל אלה לא טורדים את מנוחת דיירי הווילה ולא מדירים שינה מעיניהם. אנשים רגילים כמוני וכמוך, מנסה להראות גלייזר בסרטו, יכולים להישאר אדישים לרצח המוני המתבצע בשמם – ובפקודתם - ממש מתחת לאפם.
רק שזהו מסר שקרי היסטורית ומוסרית. מפקד אושוויץ'־בירקנאו לא היה אזרח גרמני מן השורה שעשה קריירה בארגון נאצי זורע מוות. משחר נעוריו היה רודולף הס לאומן גרמני פנאטי ואנטישמי לוחם. בזכות עמדותיו וקורות חייו הוא מונה למפקד המחנה, תפקיד שמילא בנאמנות, יעילות ומסירות עד תבוסת גרמניה הנאצית באביב 1945. הס ברח אז, מצויד בתעודת זהות מזויפת, לכפר נידח על גבול גרמניה־דנמרק ועסק בחקלאות. הוא נלכד במארס 1946 על ידי אלכסנדר הוס, קצין יהודי ביחידה מיוחדת של הצבא הבריטי לאיתור פושעים נאצים. כעבור חודשיים הוא הוסגר לפולין, נידון שם למוות ונתלה במתחם אושוויץ־בירקנאו. בין מאסרו להוצאתו להורג חיבר כתב הגנה ארוך לעצמו. "הייתי רק בורג במכונה הנאצית", כתב והוסיף: "היום אני יודע שהשמדת היהודים ההמונית הייתה טעות משום שהיא הביאה על גרמניה את שנאת האנושות וגם סייעה ליהודים להשיג את מטרותיהם האמיתיות" (לפי תפיסתו, להשתלט על העולם). בסוף הווידוי ביקש הס מחילה מהעם הפולני, לא מהיהודים. ניקוי העולם מהגזע היהודי נותר בעיניו יעד נשגב וצודק, כיאה לאחד מאדריכלי ההשמדה.
ב"אזור העניין", לעומת זאת, הס מתואר כבירוקרט נאצי אפור ודוחה, נאמן למפלגתו ודואג למשפחתו המגעילה. במקום שבו משתולל רצח עם מאוד ספציפי, רצח העם היהודי, הבמאי גלייזר מתיימר להציג דפוס אוניברסלי של "דה־הומניזציה", כדברי משבחיו. משום כך המוני היהודים הנרצחים הם בסרטו רק תפאורה מטושטשת ברקע. כאילו תאי הגזים והמשרפות בסוביבור, טרבלינקה, דכאו ואושוויץ לא הוקמו על מנת ליצור, כשם ספרו של ההיסטוריון פרופ' אלון קונפינו, "עולם ללא יהודים".
עוד נמצא ב"אזור העניין" סמליות עודפת ומעיקה, מוזיקה של בית הלוויות, דמויות משנה בלתי אמינות בעליל, רמזים על אונס וקטעי אנימציה שלא שייכים לעלילה ונועדו אולי למירוק המצפון הפולני. בסיום עורך הבמאי לצופיו סיור מצולם באתר אושוויץ היום. בשביל מה? זהו סרט שחבל שנעשה, גם לנוכח פרס אוסקר.
