תא"ל דן גולדפוס אמר השבוע דברים נכוחים, מדויקים. הם יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. במקביל, אין ספק שאסור היה לו, כלובש מדים, להתבטא בדרך הזו. הסלחנות הכללית לביקורתו די מובנת, בהתחשב בתפקידו הקריטי במלחמה. בין הים לירדן, ובעצם בין הים לטהרן, אין אדם מחויב ונחוש יותר לחסל את יחיא סינוואר ממפקד אוגדה 98.
וממילא, מדובר במסורת צבאית עקבית: קצין אמיץ שנוזף או מטיף לפוליטיקאים. יש דוגמאות למכביר, ולא תמיד הקצינים צדקו. העימות בין הנשיא הארי טרומן לגנרל דאגלס מקארתור במלחמת קוריאה. הראיונות של אריאל שרון מחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. אזהרותיו של אל"ם אלי גבע במלחמת לבנון הראשונה. נאומו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל, שלוש שנים אחרי הירצחו של יצחק רבין, וארבעה חודשים אחרי שעזב את לשכת הרמטכ"ל, שסימל את כניסתו העתידית לפוליטיקה.
הדוגמה האחרונה מזכירה במעט את נאום גולדפוס. ליפקין־שחק דיבר בנובמבר 1998: "לא חנקנו את האש של קנאות ושל שנאה. איפשרנו לחוסר סובלנות, לברוטליות, להיכנס תוך הסדק שנפער, ולהרחיבו... אין מקום לסובלנות והבנה כלפי גילויים של גזענות, של אלימות, של קנאות עיוורת. יש לנקוט יד קשה ובלתי מתפשרת כלפי השוליים, כדי שלא תירצח הדמוקרטיה, כדי שלא יביאו אותנו המעטים לריב אחים, כדי שלא נתפורר".
רבע מאה חלפה. החברה הישראלית לא האזינה אז לאזהרות של שחק, אלא בעיקר ראתה בהן ביקורת על נתניהו וסיפתח לריצה לראשות הממשלה. גולדפוס לא הולך לפוליטיקה ודבריו היו במרכז הקונצנזוס. אך אני בספק אם יאזינו, באמת יאזינו, גם להם. מפקד האוגדה דיבר על התרחקות מהקיצון. בן גביר וסמוטריץ' הם הקיצון בממשלה. אין אחרים. אך סמוטריץ' מיד בירך על דברי גולדפוס; הוא ידע למה. מעמדו של צה"ל בציבור הישראלי מצוי בשיא, למרות המחדל. מעמדם של הפוליטיקאים בשפל. דברים כמו שאמר גולדפוס כדאי לחבק ומיד, עד ששומעים קנאק; שמא יתפרשו כאילו הופנו לפוליטיקאי ולפוליטיקה מסוימים.
התקווה החדשה התפוגגה / מאג'ד פרג', ראש המודיעין הכללי הפלסטיני, הוא התקווה החדשה של מדינות ערביות מתונות, ארה"ב, וכמה גורמים בישראל. הוא גדל במחנה הפליטים דהיישה, לא רחוק מבית־לחם. השנים המעצבות שלו היו באינתיפאדה הראשונה. בכלא הישראלי הוא סיים תואר ראשון. אביו נהרג מקליעי צה"ל בבית־לחם, ב־2002. בקרב על הירושה ברשות הפלסטינית, כוכבו של פרג' דרך לאחרונה. בניגוד לפוליטיקאים הפטפטנים של הרשות, פרג' נחשב לביצועיסט. בימים הטובים של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, הוא ידע לטפל היטב באויבי הרש"פ; חמאס מתעב אותו, עד כדי איומי מוות. בארה"ב סימנו את פרג' מזמן כיורש אפשרי של אבו־מאזן.
לגבי היכולות הביצועיות, אין טעם לטפח ציפיות. הרש"פ בגסיסה ארוכה. רוב מוחלט בציבור הפלסטיני שונא אותה. יכולותיה קלושות - לבד מנושא השחיתות. שם היא פורצת גבולות. מערכת הביטחון, בשעתו, ניסתה לבדוק את יכולות מנגנוני הביטחון שלה בפעילות נגד טרור במחנה הפליטים ג'נין. הם נכשלו חרוצות. בתוך מצב העניינים הקודר הזה, פרג' – גם אם הוא לא מצליח – נחשב לאדם רציני יחסית, אמין.
זו הסיבה שמערכת הביטחון, בגיבוי שר הביטחון יואב גלנט, יצרה תוכנית יוצאת דופן לאחרונה, שפרג' היה מרכזה. היא קשורה לשאלת השאלות: השליטה במרכז וצפון רצועת עזה, היום שאחרי. כיצד לוודא שחמאס לא ימלא את הוואקום שנוצר ברצועה.
זו הייתה התוכנית, במתאר כללי: פרג' יאתר ברצועת עזה 5,000־7,000 אנשי פתח מובהקים, ושמותיהם יועברו לישראל. פורמלית, אלה לא יהיו אנשי הרשות הפלסטינית, שנחשבת בעיני נתניהו למשוקצת מבחינה ביטחונית, ובעיקר מסוכנת לברית שכרת עם הימין הקיצוני. ישראל תאפשר לאותם אלפי אנשי פתח לצאת מרצועת עזה לאימונים והכשרה ככוח ביטחוני מיוחד וחמוש. בתחילה, דובר על כך שהם יאומנו בשטחי הגדה המערבית. לאחר שהובהר שזה לא יעבור את נתניהו, בהצעה הסופית דובר כי האימונים יתקיימו בממלכת ירדן. מי שאמור היה להיות אחראי על אימוני אנשי הפתח העזתים הוא הגנרל האמריקאי מייקל פנזל, המתאם הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית מטעם ארה"ב. הרעיון היה שהם יחומשו בנשק קל, וברשות ובסמכות של ישראל יוחזרו לרצועת עזה – ויתחילו לאבטח את מרכז וצפון הרצועה. בתחילה בפיילוטים מקומיים, ובהמשך בשטח המאוכלס הפלסטיני. התהליך הזה נחוץ מאוד כדי למנוע את נפילת הסיוע והמזון בידי חמאס, והנצחת שליטתו באזורים שצה"ל לכאורה השתלט עליהם. אני כותב "לכאורה", כי ארבעה גורמים שונים, ממערכת הביטחון ומהקבינט, הציגו בפניי את ההערכה הבאה: במרכז וצפון הרצועה, עד פרוזדור נצרים, יש כ־250־300 אלף פלסטינים. ויש בכל רגע נתון בין 4,000 ל־6,000 מחבלי חמאס בשטח. במצב שכזה, קל מאוד לדמיין כיצד חמאס מגבש שליטה כלשהי בשטח – גם מתחת לרדאר של ישראל, שלכאורה מחזיקה בו. הנושא תואם עם מאג'ד פרג' שהסכים, אפשר להניח באישור אבו־מאזן. מדובר בהתפתחות פורצת דרך, לכאורה; הסכמה של אנשי הרש"פ לפעול נגד חמאס ברצועה, ללא מו"מ מדיני ובגיבוי ואימון של ארה"ב.
התוכנית הגיעה כל הדרך לדרג המדיני הבכיר ולראש הממשלה נתניהו. להבנתי, נתניהו פסל אותה מכל וכל. פוליטית, אפשר להבין מדוע: דמיינו לעצמכם את הכותרות על יציאת אנשי הפתח את עזה. אימוניהם. הנשק שיסופק להם בידיעת ישראל. ראש הממשלה היה רוצה לסלק את חמאס בעזה, אבל בראש וראשונה הוא רוצה לשרוד פוליטית. עבור סמוטריץ' ובן גביר, שמחזיקים את המפתחות לשרידותו או סופו של נתניהו, התוכנית כולה היא שיקוץ. בנוסף, יגידו בליכוד, עד שיובס חמאס לגמרי, כולל ברפיח, אין סיכוי שיקום כוח אחר ברצועה. כך הדברים מתנהלים בממלכת נתניהו: צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו.
יש מציאות בעזה והיא מצריכה קבלת החלטות. הנה היא, אם לצטט את דברי הרמטכ"ל בדיון סגור בקבינט: "בעזה יש שני דברים. חמאס ופתח. יש גם קצת נוצרים וכמה פלגים סלפיים. זה מה שיש". ובכיר אחר אמר לי, "כנראה שמבחינת ביבי צריך לעשות עלייה של אנשי ביטחון משווייץ, כי הוא לא מוכן לשום דבר אחר".
לישראל היו שתי אפשרויות עיקריות להחלפת חמאס: הראשונה הייתה כיבוש מלא, כולל אחריות לחיי התושבים. האפשרות השנייה הייתה לאפשר לכוחות מקומיים כלשהם להחליף את חמאס. האפשרות הראשונה נפסלה על ידי כל הדרג המדיני הבכיר. לגורמים רציניים יש מחשבות שניות על כך; אולי הדבר הנכון היה כיבוש מלא לתקופת מה, אמרו לי כמה מהם. האפשרות השנייה, שליטת גורמים מקומיים, נחסמת בעקביות בידי נתניהו.
מערכת הביטחון לא יודעת את נפשה מתסכול. צה"ל מנסה להיאבק ולפרק את תשתית הטרור, כפי שעשה בחומת מגן (בעזה האתגרים גדולים פי אלפים), בעודו נמנע מניהול חיי התושבים. בחומת מגן הממשלה פקדה על צה"ל לפרק את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, אבל גם למוטט את הרש"פ. זה לא נעשה. בסופו של דבר, הרש"פ המשיכה להיות אחראית על חינוך, תברואה, משטרה. צה"ל יכול היה להילחם במחבלים, ולדעת שלאחר מכן, ואחרי ערפאת, יש שלטון אזרחי שייקח אחריות. לא, הרש"פ איננה ההסתדרות הציונית. אך אבו־מאזן מתנגד וחוסם שימוש במשאבי הרשות לפיגועים – עד ימינו אלה. זו הערכת השב"כ נכון לשבוע שעבר.
עזה לא נשלטת בידי הרש"פ אלא בידי חמאס. אחרי שלוחמי צה"ל מחרפים נפשם ומחסלים מחבלים, החברה העזתית עודנה מנוהלת בידי אנשי חמאס. מהבעיה הזו נתניהו ואנשיו מתעלמים בעקביות מאז ההחלטה על מבצע קרקעי ברצועה. לכן הגיעה "תוכנית פרג'". ולכן המתח בין נתניהו ובין מערכת הביטחון, וגלנט בראשה, נמצא בשיא. "מישהו צריך לקחת שליטה והוא לא יהיה שוודי, הוא יהיה פתח", אמר שר הביטחון לנתניהו באחד הדיונים.
רמז לתמונת ניצחון / לא רחוק מנחל עוז, מאחורי שובל אבק לבן, מגיעים לנקודת כניסה לעזה. עמדה קטנה של חיילים מופקדת על הכביש והשער הפתוח לרווחה לרצועה. מקלע מגיח מתוכה, מכוון מערבה. נכנסתי השבוע פנימה עם לוחמי סיירת הנח"ל.
זו דרך שנחשבת לבטוחה יחסית. נסענו ברכב שטח צבאי פתוח. הלוחמים אמרו להחזיק חזק. נוסעים פה מהר. זהו פרוזדור נצרים. הוא משתרע על כשבעה־שמונה קילומטרים, חוצה את רצועת עזה ממזרח למערב. ללא ספק, הישג אסטרטגי מהותי של ישראל במלחמה. הוא מוחזק בידי חטיבת הנח"ל בעיקר. על הכביש נסעו משאיות, גם ללא ליווי. במקום אחד ביצעו עבודות תשתית להכנסת צינור מים. משני הצדדים, תמונות ההרס המוחלט של עזה. הבתים המרוטשים. מפעם לפעם, הכלבים. הסיירת יושבת צמוד לאזורי הלחימה. פגשתי את הלוחמים לא רחוק מבית החולים הטורקי (הוא כבר לא בית חולים, ולא מצאתי במסדרונותיו תמונה אחת של ארדואן לרפואה).
מפקד הסיירת הוא סא"ל נאור בובליל. הוא נכנס לתפקידו בזמן שהחטיבה כבר לחמה בעזה. קודמו, סגן אלוף יהונתן צור (ברנש), נפל בקרב עם מחבלים בבוקר 7 באוקטובר, בדרכו לכרם שלום. הרקע של המג"ד יוצא דופן; הוא גדל במצוקה, בין פנימיות. בובליל גויס כחייל מקא"ם, מה שכונה פעם "נער רפול". הוא נחשב לקצין מצטיין, קשוח ונחוש מאוד.
נסענו בנגמ"שי "איתן" לכיוון חוף עזה. בובליל מסביר שכדי להגן על הפרוזדור, נלחמים באזורי החיץ שלו, לכיוון דרום. לא מחכים שהמחבלים יגיעו אליך, אלא מנסים ליזום מגע וחיכוך כל הזמן. "כל עוד אתה בהתקפה – אתה בסדר. האויב גם משתכלל. בעיקר הוא מנסה למלכד יותר, לבצע מארבי נ"ט ממרחק. אתמול לדוגמה השמדנו מבנה אימונים מתוחכם, סימולטור, של חמאס". הפרוזדור, כדי להסיר ספק, איננו מטוהר לגמרי. ממשיכים למצוא מנהרות ופירים ולהילחם במחבלים באזורי החיץ שלו.
אנחנו מגיעים לציר החוף העזתי. ההרס עצום. פעם הייתה פה כיכר. הלוחמים תופסים עמדות, שומרים על רווחים. הוא מספר שאתמול הרגו שם חוליה של כמה מחבלי חמאס, והולך לראות אם הגופות פונו. "אתה רואה את הפח השרוף? שם". הפגיעה בהם הייתה באמצעות כטב"ם מהאוויר, שהוכוון בידי הכוחות בשטח. בובליל אומר לפקודים שלו לשים לב: תכף יגיעו על הציר קבוצות אזרחים שנעים מהצפון דרומה. לא להרתיע אותם, לא לגרום להם לחזור חזרה.
חתיכה של ברזל נתקעת בחלק העליון של ציר הגלגל, באחד הנגמ"שים. הלוחמים מחזיקים את הברזל, והרכב מתקדם בזהירות קדימה ואחורה, עד שהברזל נשלף. "תשאל פה כל לוחם בסיירת", אומר בובליל, "הם יעדיפו ללכת את כל עזה מאשר להיות ברכבים הממוגנים. לא בגלל תקלות, אלא היכולת לפעול במהירות".
למפקד הסיירת יש מסר. "המלחמה נמשכת – על כל האתגרים שלה. ולאנשים בבית, לא פה בעזה, לפעמים קשה לקלוט את זה. אנחנו בלחימה. כל יום. וכל יום לוחמים פה, והורגים מחבלים". הוא גאה ביחידה, שהיא "הכי טובה שיש. אין עוד יחידות שהיו שם במכת הפתיחה, וממשיכות להילחם גם כעת". איתנו ב"איתן" נוסע צוות טרי שרק הגיע לשטח, ממסלול ההכשרה של הסיירת. לאחר מכן, אני אומר לבובליל שהם נראו צעירים כל כך. הוא מעיר ש"ב־7 באוקטובר הם לחמו בכפר עזה, נפל שם לוחם".
החיילים ליוו אותי החוצה אל הרכב, בישראל. נסעתי בין השדות של נחל עוז. הם מוריקים עכשיו. הערוגות היו סדורות ומלבלבות. הממטרות המטירו מים שניצנצו בשמש הקרירה. מבקר מחו"ל, מעולם אחר, לא היה רואה בשדות סימן לאסון שהכה, לקיבוץ שנפגע, למלחמה שמשתוללת. ראיתי את ההרס בעזה, אבל בשדות סמוך לנחל עוז ראיתי רמז לתמונת הניצחון. היא תושלם רק בשיבת החטופים והתושבים.
