לפעמים יש צורך בסטירת לחי, קצת מחוץ לכללי הטקס, כדי להעיר ולהתעורר. אחוזים בודדים נושאים בנטל. עשרות אלפי ישראלים אחרים, מכל המחנות, התגייסו למפעל ההתנדבות הגדול ביותר בתולדות ישראל. הם יצרו שם, הרחק מאיתנו, הווי משלהם. הם יצרו את ישראל היפה. השבועות הראשונים, של התנדבות, של אחוות לוחמים, של מתנחלים עם קפלניסטים, לא נגמרו מבחינתם. הרי הם עדיין שם. או שרק יצאו משם. הם משתתפים במלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל מאז מלחמת השחרור. גופות חבריהם עדיין מוטלות לפניהם. והם רואים את הפוליטיקה חוזרת למסלולה העכור. והם רואים עוד עשרות מיליוני שקלים למטרות הזויות. והם שומעים עוד "מנהיג רוחני" ש"מאיים" לקחת את צאן מרעיתו ולעזוב את ישראל, רק משום שהוא לא מתבייש להרים את דגל ההשתמטות. והם רואים ראש ממשלה שעסוק בשיפוצים בבריכה או במינוי של מקורב שסרח לתפקיד בכיר.
והם מתפוצצים. זה מה שמגיע לנו? ואז, כשתא"ל דן גולדפוס לא מסוגל יותר לשמור בבטן, משום שגם הלוחמים שלו לא מסוגלים - אז אנחנו באים אליו עם דקדוקי נימוסים והליכות? נו, באמת. אם חלילה היה מביע גולדפוס עמדה פוליטית ושנויה במחלוקת, אם היה רומז על מרד פוליטי, אם היה טוען שחצי העם מזכיר לו את גרמניה של שנות ה־30, אם היה נוקט מהלכים צבאיים על דעת עצמו - הוא היה ראוי לא רק לגינוי, אלא גם לבעיטה עם תעודת שחרור. אבל הוא לא עשה שום דבר מהדברים הללו. הוא לא רצה להקים צבא מפלגתי כמו בימי מלחמת השחרור. להפך. הוא רק ביקש שהפוליטיקאים שלנו לא יקדחו חור בספינה המשותפת.
הוא לא ברח מאחריות. להפך. הוא לא עשה לעצמו חיים קלים. הוא דיבר על שמירת ערכים בשדה הקרב, בזמן שהקנאים בתוכנו רוצים לשבת באוהלה של תורה, או של קואליציה, וממליצים לאחרים לבצע פשעי מלחמה. בניגוד לאחרים, שהרשו לעצמם להביע דעות בעודם במדים, אין לנו מושג ירוק מה הדעות הפוליטיות של גולדפוס. הוא לא דיבר בשם מחנה כלשהו. הוא השמיע זעקה. אז כן, הוא חרג קצת מהכללים. אבל מול החריגה המפחידה של הפוליטיקה - גולדפוס ראוי להצדעה. לא לבירור.
מקדחות בסאבווי
"רוב הניו־יורקים מממנים ג'נוסייד", נכתב על שלט מאיר עיניים ברכבת התחתית של ניו־יורק. השלט נתלה על ידי חוליגנים, מאורגנים מאוד, שהגיעו עם מקדחות והשתלטו על קרונות רכבת. יהודי שחי בברוקלין שלח לי את לוח האירועים בספרייה המקומית. זה מפחיד. שורה של אירועים שנראים כאילו הופקו על ידי מחלקת התעמולה של חמאס. ומי נבחר שם להסביר את אירועי 7 באוקטובר? נורמן פינקלשטיין. ספק אם יש לו הרבה מתחרים בהפצת שנאה לישראל. זה לא שיש מי שיציג עמדה אחרת. אין. חופש הביטוי הפך לבדיחה. ההקשר הראשוני של המילה ישראל בימים הללו הוא כנראה ג'נוסייד. המילה חמאס כמעט שלא מופיעה. יש רק "פלסטינים" שמוצגים כקורבנות. אז נכשלנו. כישלון חרוץ. ואם לביידן היה נדמה ש־80 אחוז מהאמריקאים תומכים בישראל - ספק אם הוא היה משתנה לנו מול העיניים.
יש בארה"ב ובעולם אין־ספור גורמים שנלחמים על האמת. מביל מאהר, המנחה המדהים שלא מתכופף ולא מצטרף לעדר, ועד דאגלס מאריי, נועה תשבי, ריצ'רד קמפ, ברי ווייס, ועוד הרבה אישים וגופים כמו קאמרה, שאראקה, דיפלואקט, שמחזירים מלחמה. אבל הם טיפה בים. ים של עוינות.
תוצר ויצרן
מעולם לא היו לישראל טענות מוצדקות כל כך במאבק מול חמאס. ומעולם לא היה הכישלון המדיני של ישראל גדול כל כך. נאום התרעלה של ג'ונתן גלייזר, זוכה הסרט הזר באוסקר, הוא גם תוצר וגם יצרן של תעמולת הזוועה. אותה תעמולה שהפכה את היהודים לעכברושים הופכת היום את מדינת היהודים למדינת רוצחים. ולעזאזל העובדות.
היה אפשר להתנהל אחרת. היה אפשר לרכוש עמודים שלמים ב"ניו יורק טיימס" ולפרסם ציטוטים של ראשי חמאס שמטיפים להשמדת יהודים ונוצרים ולהשתלטות על העולם. היה אפשר, כתבתי, ואכתוב שוב, ליזום הפסקות אש הומניטריות, מוגבלות בזמן, עם הצעות להפסקת הלחימה תמורת שחרור החטופים ופירוז הרצועה. כדי שהעולם כולו יראה שחמאס הוא הסרבן שגורם להרס ולחורבן. אפשר היה להגיב בגמישות להצעות האמריקאיות. ובמקום עשרות מיליוני שקלים למטרות קואליציוניות - להעביר את הכסף להתמודדות עם השקרים. אבל דבר לא נעשה. הקיבעון המדיני מצטרף למחדל האסטרטגי. ואם לא נתעשת, הניצחון בקרב יהפוך לתבוסה במערכה.
זה לא רק ארה"ב. לאחר סדרת מאמרים של הסתייגות מהשמאל העולמי, חזר "הארץ" לאותו שמאל עולמי. "הבמאי היהודי הבריטי ג'ונתן גלייזר צדק" - זו הייתה כותרת מאמר המערכת ביום רביעי האחרון. זו לא אנטישמיות, נאמר שם. "ההקשר שבתוכו פעל הוא הכיבוש", קבע מאמר התעמולה. מה לנו כי נבוא בטענות לשונאי ישראל מבחוץ, יהודים ולא יהודים, כאשר עיתון ישראלי מאשים את ישראל בטבח.
מה היה אומר על טיקטוק
כשהם שומעים אותי מדבר עברית, אומר אחד מממשיכי דרכו של מאיר כהנא, המוסלמים צריכים להיות מפוחדים. כי פושעים תמיד מפחדים. זה הזמן לבטל את הלאומיות הפלסטינית, הוא ממשיך, היא פלילית. הפלסטינים מנצלים גופות של נשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית, כדי לקדם הרג, נישול, התעללות ואונס. הפלסטינים ישתמשו בכל שקר. אנחנו הפסקנו להאמין להם, אני מקווה שהעולם יפסיק להאמין להם.
פה ושם אנחנו שומעים דברים כאלה ואנחנו יודעים לקרוא להם בשמם: אלה דברי הבל גזעניים. העניין הוא, שאלה בדיוק הדברים שאמרה פרופ' נדירה שלהוב־קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית. אבל על יהודים, או ישראלים, או ציונים.
אנחנו בעידן שבו חופש הביטוי מקודש. ולא, הוא לא צריך להיות מקודש. השבוע עברה בקונגרס האמריקאי הצעת חוק שאולי תוביל לחסימת טיקטוק בארה"ב. שהחיינו וקיימנו. משום שלא כל אתר שמפיץ שנאה ולא כל הבל גזעני צריכים לזכות בהגנה של חופש הביטוי או החופש האקדמי. אנטישמיות, אמר ז'אן פול סארטר, לא נמצאת במחלקת הדעות. שטיפת מוח מובילה לשנאה ולגזענות. מילים מובילות למעשים. ומי שלא עצר את ההסתה האנטישמית בשנת 1935 קיבל את ליל הבדולח ב־1938. ומי שלא הציב מחסום לעזמי בשארה בריצה שלו לכנסת בשנות ה־90, קיבל פרעות ומעשי לינץ' ב־2021. ופרופ' שמפיצה שנאה ראויה לסתימת פיות. אין שום סיבה להמתין לתוצאות.
כתבתי שזה רק מעניין כמה זמן ייקח לעיתון "הארץ" לכתוב מאמר הצדעה לקיבורקיאן. לא הספקתי לשלוח את המאמר שלי - והמאמר נגד ההדחה שלה כבר פורסם.
