חזק, חזק ונתחזק. בבתי כנסת רבים ברחבי העולם יגידו את שלוש המילים האלה בשבת בבוקר, אחרי קריאת פרשת השבוע. פרשת "פקודי" היא הפרשה האחרונה בספר שמות, וכך נהוג להכריז כשמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי תורה. זו תקופה מתאימה לסכם, להיפרד מהספר המכונן שבו יצאנו מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה. מה עברנו בחודשים האחרונים, בתורה וגם בחיים?
• השעבוד במצרים - התחלנו את ספר שמות במציאות הכי גרועה שאפשר לדמיין: עם קטן של עבדים משועבד לאימפריה עוצמתית. השליט האכזר פרעה זורק תינוקות ליאור, מתעלל ביהודים וגוזר גזירות נוראות. זה נראה חסר סיכוי לחלוטין.
פרשנינו מסבירים שלא סתם הסיפור הלאומי שלנו מתחיל בנקודת השפל הכי נמוכה. יש פה מסר לדורות. בשנת 1990 כתב מאיר אריאל את השורה שהפכה ללהיט: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". זה נשמע כאילו המשפט הזה מלווה אותנו כבר 3,000 שנה.
אריאל הסביר פעם: "כמעט כל שורה בשיר 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה' מתארת סוג של דיכוי, שעבוד או השפלה, או אפילו התנכלויות מסוג שאבותינו במצרים לא הכירו. מהבנק דרך מס ההכנסה, הדימוי המרכזי הוא: עברנו את פרעה ולכן נעבור גם את זה. כאילו הכל כסף קטן. השיר אומר בשפה קלה שיש עוד קשיים מאז אבותינו במצרים, אבל ניסיתי לשלוח את המשפט הזה על פני המים, שייכנס ללקסיקון הישראלי ויביא סוג של עידוד. אנשים באמת התעודדו מזה".
• יציאת מצרים - העם המשועבד יצא מעבדות לחירות, אחרי עשר המכות. בקריעת ים סוף יצאו בני ישראל אל המדבר, בעוד המצרים טבעו בים. עידן חדש. בשתי מילים: יש תקווה. יציאת מצרים היא לא סיפור היסטורי, היא תוכנת הפעלה. היא העניקה אופטימיות ואמונה לעם היהודי בכל העליות והירידות, והיוותה השראה לאין־ספור מאבקים נוספים: תנועות שחרור העבדים בארצות־הברית, המאבק לשוויון בדרום־אפריקה, המאבק לשחרור יהודי ברית־המועצות בתקופת הקומוניזם, ועוד ועוד. הפסוקים העתיקים ניסחו נרטיב־על של תקווה, עבור מיליונים. המילה אקסודוס, יציאת מצרים, הפכה לסמל של אמונה בטוב שינצח.
שמעתי השבוע את מירב לשם־גונן, אמא של החטופה רומי, מדברת בעוצמה נגד הפחד המשתק: "רבי נחמן מברסלב אמר שהעיקר זה לא לפחד כלל. לשים את מחשבות הפחד בצד, הן ממילא לא תורמות. 'אולי קורה לה עכשיו כך, ואולי קורה לה עכשיו כך' - הדיבור הפנימי הזה לא רלוונטי. צריך להניח את זה בצד ולהתמיד בעשייה, בפעילות, ברוח חזקה, בחוסן, עד לבשורות טובות".
• מתן תורה - לא יצאנו ממצרים רק עבור חופש וחירות, אלא עבור משמעות. הלב של ספר שמות הוא קבלת עשרת הדיברות בהר סיני. כי ההפך משעבוד לפרעה הוא לא לשבת על החול במדבר, אלא להשתעבד למה שראוי להשתעבד לו, להיות מחויבים אליו. האירוע המכונן הזה מנחיל לעולם עשרה עקרונות־על. "לא תרצח", "לא תגנוב", "כבד את אביך ואת אמך", יום מנוחה שבועי ועוד ועוד. לצערנו האנושות נכשלת לעיתים במבחנים האלה, עד היום. יש לנו שכנים שעוד לא הפנימו אפילו את "לא תרצח".
• המלחמה בעמלק - יש רוע מוחלט. את העובדה המצערת הזו אנחנו מגלים כבר במדבר, עוד לפני הכניסה לארץ, במפגש עם עמלק. זה ממשיך גם בפורים, במגילת אסתר שנקרא בשבוע הבא, שבה המן רצה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". זה קרה גם בשואה וגם בשמחת תורה, אז מחבלים רצחו באכזריות מתינוק ועד קשיש, בלי הבחנה. הטובים שוכחים לפעמים שלא כולם שוחרי טוב כמוהם, ושיש רוע שצריך להיעלם מן העולם.
• חטא העגל - משה עולה להר סיני להביא את לוחות הברית, ולבני ישראל אין סבלנות לחכות. הם בונים את עגל הזהב, שהופך מוקד לעבודה זרה. הם רוקדים סביבו עד שמשה יורד מההר ושובר את הלוחות באכזבה. לפעמים אין לנו סבלנות לתהליך ארוך, להמתנה. הפיתוי המיידי והקל קורץ לנו. וכך אנחנו טועים, חוטאים, מתבלבלים, שוכחים את העיקר, משתעבדים להבלים. עגל הזהב הוא לא פסל היסטורי, הוא תזכורת לסכנה יומיומית, גם כעת, להחליף בין נצחי לזמני, בין אמת לכאילו.
אחרי חטא העגל, משה רבנו מבקש מחילה ומקבל לבסוף לוחות חדשים, שלמים. מאז העם הולך במדבר עם הלוחות ועם שברי הלוחות, תזכורת תמידית.
• הקמת המשכן - הגענו אל פרשת השבוע, פרשת "פקודי", שמסכמת תהליך ארוך. העם בונה את המשכן, המרכז הרוחני שילווה אותו 40 שנה במדבר. במקום לתת כסף וזהב לעגל, העם תורם כסף וזהב למשכן. איזה הבדל. התורה מתארת במאות פסוקים תנופה של פעילות, של אקטיביות. המון מצוות, המון הוראות, פרץ של עשייה. הרב יונתן זקס מסכם זאת כך: "המוטו של הספר הוא העברת האחריות מאלוקים לבני אדם. לא העוצמה האלוקית נמצאת במרכזו של הסיפור הזה, אלא ההעצמה האלוקית. אלוקים מראה לנו את הדרך, אבל מצפה מאיתנו ללכת בה בעצמנו".
במבט־על, אם עושים זום־אאוט, מגלים קריאת כיוון: ספר שמות מתחיל בכאוס, ברוע שמשתולל בלי מעצורים. אבל הוא מסתיים בבניית המשכן, בעם מאוחד שפועל למען מטרה רוחנית משותפת, באופן מסודר ומתואם. משה רבנו מברך אותם בברכה העתיקה: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". איזו תפילה נהדרת, אתם תעשו ותפעלו - והשכינה תגיע.
ספר שמות מתאר את המהלך הלאומי, אבל גם את המהלך האישי שכל אחד נקרא לעשות בחייו: לקחת אוסף יצרים וגחמות שמשתוללים, ולאט־לאט לגדול ולחיות חיים מוסריים, על פי ערכים וכללים.
יהי רצון שתשרה שכינה במעשינו ידינו. שבת שלום. חזק, חזק ונתחזק.
הסטטוס היהודי: "בז אני לכל האנטישמים, לאפלת נשמתם, למשפטיהם הקדומים, לעלילותיהם הכוזבות, לשנאתם, לאכזריותם הפחדנית כלפי אנשים חסרי מגן. כשהמילה 'יהודי' יוצאת מפי נלווים אליה יראת השם, אהבת האדם, הוד קדומים וחזון אחרית הימים, סבל, טוהר, חסד ורחמים" (מנחם בגין, שהשבוע מלאו 32 שנים לפטירתו)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
