הרשעות חשודים על סמך הודאות שווא העסיקו את המשפט הישראלי בעשורים האחרונים. אחת הפרשות המפורסמת נקראה "פרשת מע"צ", שבה הורשעו ארבעה נאשמים על סמך הודאותיהם במשטרה ונדונו לעונשי מאסר חמורים.
ב־1978 התפרסם כי קבוצת צעירים, שכונתה "כנופיית מע"צ", נחקרת בחשד להצתות שהתרחשו בין 1974 ל־1978. באוקטובר באותה שנה הוגשו נגד שבעה מחבריה כתבי אישום לביצוע עבירות חמורות, בהן תכנון רצח שופטים ושוטרים. כתבי האישום התבססו על עד מדינה והודאות של שישה מהנאשמים - אך אלו טענו שההודאות שקריות והוצאו מהם בעינויים. כעבור 20 שנה, אחד מקציני המשטרה שעסק בפרשה הודה כי הנאשמים הוכו והודאותיהם הוכתבו ונערכו וכי הוא עצמו - לצד חוקרים אחרים - העיד עדות שקר בבית המשפט המחוזי. בקשה למשפט חוזר בעניינם של הארבעה התקבלה בהסכמת הפרקליטות.
פרשה נוספת שהסעירה את הציבור הייתה רצח הנערה חנית קיקוס ב־1993, שבו הורשע על פי הודאתו סולימאן אל־עביד, אדם עם מוגבלות קוגניטיבית שהיום היה נחקר רק בליווי עובד רווחה.
המקרים המוזכרים התרחשו לפני זמן רב, אך הנושא עוד רלוונטי. דוח ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס ד"ר יורם דנציגר, שנמסר לשר המשפטים יריב לוין בחודש האחרון, עבר מתחת לרדאר בגלל המלחמה. בדוח נמתחת ביקורת נוקבת על שיטות החקירה של המשטרה ובעיקר על הקונספציה החקירתית, הגורמת לא אחת להרשעות שווא. הדוח קובע כי הקונספציה נובעת ממודל המכונה "מוכוונות האשמה". על פי קביעת הדוח, "נמצא קשר בין השימוש בשיטת חקירה 'מוכוונת האשמה' לבין הגדלת הסיכון להודאות שווא, בעוד שהשימוש במודלים 'מוכווני איסוף מידע', כגון מודל ה־'PEACE' הבריטי, מקטין את הסיכון להודאות שווא".
מעבר לדנציגר בלבד, חתומים על הדוח שני שמות מרתקים - פרקליט המדינה עמית איסמן ותנ"צ יואב תלם, סגן ראש אגף החקירות במשטרה. אף שזהו דוח ביניים, שיוביל בקרוב לחקיקת חלק מהמלצותיו, אין להפריז בכך שמדובר בשני בכירים המכוונים ומלווים, מדי יום, את מדיניות ופרקטיקת החקירות של המשטרה.
ניסיונות כושלים לתיקון
הוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן הוקמה בשנת 2018, בעקבות ביקורת ציבורית נרחבת על התנהלות חקירות המשטרה, ובהן שימוש לא תקין בשיטות איסוף מידע (גם בגלל היעדר זמן לניהול חקירות), רמייה של חשודים ועדים, שימוש באיומים כשיטת חקירה וסגירת שורות בין המשטרה לפרקליטות לשם טשטוש האיומים - הכל לצורך הגשת כתבי אישום.
מספר הלכות תקדימיות של בית המשפט העליון תרמו אף הן לניסיון לצמצום הודאות שווא, אך נגעו פחות בקונספציית החקירות ובפרקטיקה שלהן. בעשור האחרון פרקליטי מדינה הבטיחו אף הם בדיקת תיקים שהוגשו. ניסיונות להשיג מהפרקליטות מידע על תחקירים מעולם לא צלחו, למרות שבאחת ההצהרות שמסר איסמן לוועדת האיתור שבחרה בו לתפקיד, הוא התחייב לבדיקות כאלה. הפרקליטות זועקת בכל פעם שמופנות נגדה ביקורת או דרישה לבדיקה בדיעבד; שר המשפטים עסוק במהפכה האסטרטגית שלו לשינוי המערכת; הביקורת הממוסדת של מבקר הפרקליטות היא כמעט חסרת שיניים מיום הקמתה וסמכויותיה רק נשחקות; ואם לא די בכך, שיעור המשפטים החוזרים שבהם תמכה הפרקליטות בטל בשישים.
דוח דנציגר מבחין בין שני סוגים עיקריים של שיטות חקירה - אלו הממוקדות באיסוף מידע, המנסות לבנות יחסי אמון בין החוקר לנחקר, ולהשיג מידע באמצעות שאלות וחיזוקים חיוביים; ושיטות ממוקדות אשם, שלפי המחקר מציבות חשודים בסיכון גבוה יותר להודאות שווא. שיטות מסוג זה מבקשות לנצל את החקירה כדי להשיג שליטה של החוקר על הנחקר, ופועלות להשגת הודאות בעיקר באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות.
מהי שיטת "פיס", שעמדת הסנגורית הארצית עו"ד ענת מיסד־כנען, חברת הוועדה, הייתה שיש לפעול לפיה? היא נכנסה לשימוש בבריטניה ב־1992 בעקבות מספר תיקים בולטים שבהם מסרו הנאשמים הודאות שווא (אחד מהם, שבו הורשעו חברים במחתרת האירית, הונצח בסרט "בשם האב"). מטרתה לנהל חקירה באמצעות יצירת יחסי אמון, תוך כדי הסבר מפורט לחשוד בנוגע לחשדות נגדו, בהדגשת החשיבות של כנות ואיסוף מידע מהימן ובעידוד החשוד למסור את גרסתו בהרחבה. בשלבים הראשונים ניתנת לחשוד אפשרות למסור גרסה מלאה ומפורטת ללא הפרעות ומבלי לקטוע אותה. החוקר מגביל עצמו בשלב זה לשאלות הבהרה ומעודד את החשוד למסור מידע רב ככל האפשר, הסברים מפורטים וכמה שיותר פרטים הניתנים לבדיקה. רק לאחר מכן מתחיל החוקר לעמת את החשוד עם סתירות בגרסתו. מטרת התשאול המוצהרת אינה להשיג הודאה, אלא להגיע למידע מהימן בדבר העובדות.
ועדת דנציגר ממליצה שהמשטרה תימנע מטכניקות מסוג "מקסימיזציה", כגון הצגת מידע מפליל כוזב לחשוד או יצירת תחושה שקרית אצל החשוד שמצבו המשפטי חמור מכפי שהוא באמת. מנגד, עליה גם להימנע מ"מינימיזציה", כגון הבטחות ורמיזות בדבר הקלה בעונש הצפויה לחשוד אם יודה בעבירה - מאחר שבמחקר נמצא כי גם השיטה הזו מגדילה את הסיכון להודאות שווא. הוועדה ממליצה לתת למאפייני הטכניקה משקל ממשי בהערכת מהימנות ההודאה, בשים לב לכלל נסיבות העניין.
עוד ממליצה הוועדה לקבוע בחקיקה כללים ברורים בכל הנוגע להתנהלות החקירה ומשכה, לצד נוהל שעל פיו המשטרה תיידע חשודים, בכתב ובעל פה, על הזכויות הספציפיות העומדות להם. הוועדה גיבשה שורת המלצות הנוגעות להבטחת מימושה של זכות ההיוועצות בסנגור בטרם חקירה, להרחבת התיעוד החזותי־קולי של חקירת חשוד ולעריכת הכשרות בנושא הודאות שווא לגורמים המקצועיים במערכת המשפט ואכיפת החוק.
לבסוף ממליצה הוועדה לקבוע כי בתיקים שבהם הנאשם הינו קטין, אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית או אדם המצוי בהשפעה ניכרת של חומרים משני תודעה או שניכר כי הוא סובל מתסמונת גמילה בעת החקירה, לא ניתן יהיה להרשיע אותו על בסיס הודאתו במשטרה, בהיעדר ראיה חיצונית המסבכת אותו בביצוע העבירה.
המחיר שצריך לשלם
בשאלת הטמעת ההמלצות ומימושן, נקבע שמודל החקירה "מכוון ההאשמה" לא ייעלם מארסנל החוקרים, אבל יש "להרחיב את הכשרות החוקרים ואת השימוש במודל 'פיס' ככל הניתן, כך שיהפוך לכלי מרכזי בארגז הכלים של חוקרי המשטרה, בכפוף למגבלות תקציביות ולמגבלות כוח אדם".
דנציגר מסכם: "האידיאל מבחינתי הוא ש'פיס' תהפוך לשיטת החקירה המובילה במשטרה. ברור לי גם שהשיטה הזו מחייבת הכשרות מתאימות לשינוי קונספציה אצל החוקרים ובמקרים רבים היא תקשה על הוצאת הודאה מן הנחקרים, אך זה מחיר שיש לשלם כדי שיקטן שיעור הודאות והרשעות שווא שנובעות מלחץ המופעל בחקירה מכוונת האשמה".
