מבט על המספרים האבסולוטיים בקריירת ה־NBA של זאיון וויליאמסון, הכוכב של ניו־אורלינס פליקנס, לא מספר את כל הסיפור: 24.7 נקודות ב־31.6 דקות, עם אחוז מפלצתי של 59.7 מהשדה, 6.6 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, כמעט חטיפה למשחק. יש לפקס קצת את זכוכית המגדלת כדי לקבל תמונה אמיתית. בארבע השנים הראשונות שלו בליגה, שיא המשחקים של וויליאמסון בעונה אחת נקבע ב־2020/21, 61 בסך הכל. בשנה שלפני כן הוא שיחק 24 פעמים, בעונה שאחרי הוא לא שיחק בכלל, ובשנה שעברה שותף רק ב־29 משחקים.
וויליאמסון היה הבחירה הראשונה של ניו־אורלינס. הוא היה אמור לפרוץ ולשלוט בליגה הרבה לפני הצעירים שמובילים כיום את הקבוצות שלהם לצמרת. התחילה להתגבש עליו סטיגמה. זאיון לא מטפל בעצמו, הוא נפצע, הוא אוכל יותר מדי, הוא לא שומר על אורח חיים ספורטיבי, אי־אפשר לסמוך עליו. אמרו עליו שהוא לא אגרסיבי, שהוא עצלן, שהוא מבזבז את הכישרון שאלוהים נתן לו עם רזרבות.
אבל השנה, וויליאמסון שיחק כבר ב־54 משחקים מתוך 65 של הפליקנס. הקבוצה מדורגת במקום החמישי במערב, מרחק נגיעה מהקליפרס שבמקום הרביעי, וכמעט בטוח שוויליאמסון יערוך הופעה ראשונה בפלייאוף (בפעם הקודמת שבה ניו־אורלינס העפילה, וויליאמסון היה פצוע, כמובן). הוא לוקח על עצמו אחריות ואת הכדור, מנהל את המשחק, מושך אליו את ההגנה ומוסר יותר, ומנהיג את הקבוצה שלו בהגנה (תסתכלו ביוטיוב על רצף החסימות שלו מאז משחק האולסטאר. חגיגה).
"כשהייתי בן 14, גדלתי לגובה ולגודל שלי, ואז התחילו כאבים כרוניים בברכיים ובגב התחתון", אמר וויליאמסון בן ה־23, 1.98 מטר על 129 ק"ג, בראיון בשבוע שעבר. "כשהם עברו, קיבלתי את האתלטיות והניתור. עכשיו אני מרגיש שהכל אצלי טוב מבחינה פיזית. נשאר רק העניין המנטלי של לחזור מפציעה. לא לפחד לעשות פעילות. אבל זה תהליך".
חוקי גרביטציה מעולם אחר
אי־אפשר לשכוח את השנייה שבה ראית את זאיון וויליאמסון משחק כדורסל בפעם הראשונה. הוא היה גיבור־על, עם מבנה גוף של ארון חשמל, תערובת מוזרה של שרירים צמיגיים, ופאקינג כוח, אתלטיות, כישרון, מהירות, יכולת ניתור, סיומת. וכוח מתפרץ, אלוהים, כמו רקטה שמשוגרת לחלל. זה לא היה אמיתי. אמרו עליו שהוא יהיה לברון הבא.
אבל אלו לא היו רק הכישורים האתלטיים (למרות משקלו, הוא התעופף ושהה באוויר כאילו שנכתבו עבורו חוקי גרביטציה מעולם אחר), אלא גם אינטילגנציית משחק גבוהה. במהלך השנה היחידה שלו בקולג'ים כתבו עליו ב־ESPN: "זה לא שהוא נעול להיות הבחירה מספר 1 בדראפט, אלא שכל קבוצה שתבחר בו תגיע לארץ המובטחת". המהלכים שלו בהתקפה היו סנסציוניים. בהגנה, סגירת החללים והיכולת לתזמן חסימות, הביאה את "הניו־יורקר" לכתוב: "זה כמו לראות מישהו קופץ לרוחק ולגובה באותו זמן".
רק לא להתבזבז
אבל וויליאמסון, "גודזילה עם חן וידיים רכות", כפי שכינה אותו עיתון מקומי, לא סחב איתו את היכולות הללו ל־NBA, ואם כן אז רק לרגעים. זה נהיה כל כך גרוע עד שהניקס, החותמת הכשרה לרצון להחתים שחקנים שאף אחד לא רוצה, הביעה בו התעניינות. "הלוואי שיכולתי לשבת עם זאיון", אמר עליו צ'רלס בארקלי האגדי, אולי השחקן הכי דומה לוויליאמסון מבחינת מבנה גוף, כישרון ואתלטיות, "ולהגיד לו 'אחי, יש לך יותר מדי כישרון. תפחית במשקל ותתחיל להתנהג כמו שמתנהג ספורטאי שמשתתף בספורט תחרותי".
חלק מהשיפור נובע מהעובדה שוויליאמסון מקבל הרבה יותר זמן ואחריות עם הכדור כדי להתחיל את ההתקפה של הפליקנס, והאחריות בהתקפה הפכה אותו לעוגן הגנתי. וויליאמסון, כך נראה, הבין שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים.
זאיון וויליאמסון שינה פאזה. הוא כבר עבר את הגדר והפך לעול עבור הקבוצה שלו, שניסתה באופן אקטיבי להיפטר ממנו. הוא לוקח את הכדור ואת הגורל לידיים שלו. כשנכנס ל־NBA הוא רצה להוכיח לכל הליגה ועולם הכדורסל שהם צודקים לגבי הציפיות ממנו. עכשיו, הוא רוצה להוכיח לכל הליגה ועולם הכדורסל שהם טועים לגבי הסטיגמות שהדביקו לו.
