הדו־קרב הכפול בין ת"א לחיפה ינעל הערב את הליגה הסדירה, וזה הרגע להביט לאחור ולבדוק מה היה לנו שם. את בחירת המאמן, השחקן, התגלית ויתר קטגוריות הסיכום נדחה לפעם אחרת, גם כי זה לא רלוונטי כרגע. את הכסף סופרים בכל מקרה במדרגות, ואנחנו עדיין בתוך הקזינו וגלגל הרולטה מסתובב במלוא המרץ. במקום זה, בואו נבדוק שתי תופעות חדשות שהיו לנו העונה, ביחס לציפיות לפני תחילתה.
רולטת המאמנים. נכון, זו לא תופעה חדשה, אבל בקיץ האחרון היינו עדים לניסיון של ראשי הקבוצות לצאת מהקופסה ולמנות מאמנים חדשים מחוץ ללופ הקבוע. לא פחות מארבעה שפתחו את העונה לא עבדו לפני כן בליגת העל, שלושה מהם לא אימנו בכלל קבוצות בוגרים, ואחד נוסף הגיע לאלופה עם רזומה דל בליגה הבכירה. בגל השני של המינויים, במהלך העונה, הוחתמו ארבעה מאמנים נוספים בלי ניסיון ממשי בליגת העל.
ומה קרה איתם במהלך העונה? רובי קין ומסאי דגו אמנם מוליכים את הליגה, אבל הם עושים זאת עם הקבוצות העשירות בארץ, לא חוכמה גדולה. מייקל ולקאניס התפייד להפועל ת"א במהלך המלחמה וחזר לתפקיד האהוב עליו כעוזר מאמן. גם עופר טסלפפה שב למקורות, הליגה הלאומית, ואילו אלי לוי מחזיק מעמד באשדוד, כי גם הבוס שלו ג'קי בן־זקן מבין שלא הוא האשם העיקרי. גם ארבעת המחליפים הטירונים – בורחה למה, גיא צרפתי, ברק יצחקי וגל כהן – לא מבריקים בינתיים, בלשון המעטה. המאמנים היציבים יותר, שגם שמרו על מקומם, הם הוותיקים רוני לוי, סלובודן דראפיץ', שרון מימר וזיו אריה. מסתבר שבתוך אותה קופסה, שכל כך רצו לצאת ממנה, יש גם הרבה ניסיון.
מהפכת הצעירים. ההצלחה של נבחרת הנוער במונדיאליטו יצרה תקווה שגל של שחקנים צעירים מוכשרים ימלא את השורות בליגת העל. זה קרה, חלקית לפחות. חלק מכוכבי הקיץ האחרון – ענאן חלאילי, עילי פיינגולד, דור תורג'מן, רוי רביבו, רן בנימין, אל־ים קנצפולסקי ונועם בן־הרוש – אכן הפכו לשחקני מפתח בקבוצותיהם. סתיו למקין מצא קבוצה בחו"ל, וגם תומר צרפתי, עומר סניור, הדר פוקס, רוי נאוי, חמזה שיבלי ואחמד סלמן מקבלים צ'אנס בקבוצות שלהם. חלקם הצליחו, חלקם פחות, אבל הייתה להם הזדמנות להוכיח את עצמם. מכאן והלאה הם היו צריכים לתת ליכולת שלהם לדבר בלי צורך לשלוף תעודת זהות.
