אם מאזינים לרדיו הישראלי ובמיוחד לגלגלצ, אנחנו האומה העצובה בעולם. לא קשה להבין מדוע הקו המנחה של אמני ואמניות ישראל הוא "לא נעים" ולמה פורים השנה לא ייראה ולא יישמע כמו בעבר. אבל אחרי כמעט חצי שנה אפשר לתהות אם אין מקום לתחושות אחרות מלבד יגון.
כי כרגע, מלבד שירים מחרחרי מלחמה כמו 'חרבו דרבו' של נס וסטילה ו'זה עלינו' של סאבלימינל, הצל ורביב כנר, הפלייליסט הישראלי שרוי בחד־ממדיות. לא רק הפופ נסוג לאחור אחרי פריחה של יוצרות מקוריות כמו נונו: גם הכעס והזעם, לא תחושות זרות אצל רבים ורבות מאיתנו מאז 7 באוקטובר, טובעים ב"סופשבוע רגוע" שנמשך גם בימי חול ומתבטא בכמה מגמות.
'תפילה לעני' של יובל דיין, למשל, מסמל את הרתיעה מפני שפה חדשה שתדברר את האסון. מנגד ישנם שירי האהבה והפרידה עם המקצבים המאלחשים והמילים העדינות: 'אם אתה שלי' של אודיה, 'רעש זכוכיות' של מירי מסיקה (שכתבה שי המבר) וכמובן 'יום כיפור' של יסמין מועלם.
הצד הנוסף הוא שירי "המצב", שבהם מושלות הדמעות. הלב של אסף אמדורסקי, למשל, "נשבר מהחדשות" ב'יותר מדי פרחים'. ומה עם החיילים? אצל אלי חולי ב'סיפורי מלחמות' הם מתנצלים על חשיפת קשיים (ולא ביקורת חלילה) ואצל התקווה 6 הם 'גיבורי־על' שלא בוכים בלילה ולכן ממילא לא נשמע קולם.
אולם ההוכחה הכואבת מכל לתרדמת הזאת היא הכישלון לספק המנון סוחף שקורא להשבת החטופים ובהקדם. גל דה פז הוציאה בלדת פסנתר יפה אך עגמומית, ואילו נגה ארז אמנם הוציאה את Come Back Home שהצטייד בסמפול נאה של אריק איינשטיין ו"כמה טוב שבאת הביתה", אבל בסוף, השיר כולו הוא יותר מחווה לסאונד של בילי אייליש מאשר אמירה משמעותית שתאפשר להמונים להתכנס מאחוריה.
אמנות, ובוודאי אמנות טובה, לא מתקבלת בלחיצת כפתור, ומן הסתם אין טענה כלפי מי שמעדיפים ומעדיפות להתפלש בצער שאין וגם לא יהיה לו סוף. בנוסף, ההתגייסות של האמנים והאמניות לטובת המורל הייתה חסרת תקדים ורק עכשיו רובם חוזרים להופיע בצורה מסודרת. ובכל זאת, שלטון הרפיון בסדר היום המוזיקלי הוא לא גזירת גורל וגם פספוס של הרגע: יש חטופים להחזיר ומדינה לשנות. איפה אתם?
