עת בוקר מוקדמת בבית העלמין בקדימה־צורן שבשרון. כשיורדים במדרגות, בצד ימין, אי־אפשר שלא להבחין בו: יעקב לובינבסקי נע באיטיות באמצעות הקלנועית יחד עם אנה, המטפלת הצמודה שלו. הוא מגיע לכאן מדי יום לבקר את אשתו מזל ז"ל. בחודשים האחרונים הוא גם פוקד את קבריהם של של סמ"ר ירון שי ז"ל ורס"ל אופק רוסו ז"ל, תושבי היישוב שנפלו בהגנה על עוטף עזה בתחילת המלחמה.
"אני בן 99 עוד מעט", מספר יעקב, "לפני שנתיים איבדתי את אשתי מזל, בגיל 93. כאן אני מספר לה מה קורה אצלנו במשפחה, מה קורה במדינה, יושב אצלה כמה זמן שצריך, משקה את הפרחים ואז אנה מסבירה לי שצריכים לזוז".
הוא מוותיקי קדימה־צורן, קטן קומה, עדיין צלול. עבד שנים כיערן. בחודשים האחרונים, כאמור, הוא נע גם בין שני קברי חללי צה"ל שנהרגו בתחילת המלחמה. "בהתחלה זה היה הקבר של ירון, ששירת בסיירת נח"ל ונהרג ביום הראשון של המלחמה בהגנה על כרם שלום. הוא בנו של השר לשעבר יזהר שי, אדם מדהים בעיניי. יום אחרי שירון נהרג נקבר לוחם גיבור נוסף, מהשייטת, אופק, שנפל בבארי. שניהם היו בני 21, בתחילת דרכם, צעירים שיצאו למלחמה ולא שבו. הדבר הראשון שאני עושה בכל בוקר אחרי שאני מגיע לקברה של אשתי הוא להגיע לפה, לחלקה הצבאית. אני משקה את העציצים שליד שני קברי הגיבורים, מסדר את התמונות אם נפלו ברוח, את האבנים, שהכל יישאר כמו שהוא. גם אם אחד מבקבוקי הבירה בקברו של ירון נפל, אני כמובן דואג לסדר אותו".
יזהר שי הוא זה שסיפר בסוף השבוע על המעשה המרגש. "זה מצב נורא למשפחות, לחברים", יעקב אומר, "אני כל הזמן כאן, דואג להם כאילו הם היו בניי. 'אימצתי' את שני קברי החללים הללו. חייבים להיות כאן, לסייע למשפחות שלהם. הכאב הוא גדול מאוד, אבל החיים חייבים להימשך. אני אדאג לספר לכולם מי היו ירון ואופק".
אנחנו נעים בשבילי בית העלמין. יעקב מספר שיש לו חמישה ילדים, תשעה נכדים ושני נינים. "אני מנסה לעודד במקביל גם את המשפחות", הוא מספר, "אני רוצה לעזור להן להתחיל לחיות מעט, הרי החיים שלהן נהרסו לגמרי אחרי האסון הכבד. אני אומר שיש טעם לקום בבוקר, שיש טעם לחיים. אתם יכולים להיות גאים בבנים, בדרך שלימדתם אותם להיות גיבורים, לוחמים צעירים שנפלו בהגנה על המדינה. כולי גאווה שאני מדבר על שני הלוחמים הללו. תראה כמה תמונות חברים שלהם סידרו פה, מעריכים אותם מאוד".
יזהר שי, כאמור, סיפר על המפגש עם יעקב בפוסט שפירסם ברשתות החברתיות: "הוא נותן לנו את הטעם לחיים. קוראים לו יעקב. הפעם הראשונה שפגשנו אותו הייתה ביום שאחרי ההלוויה. באנו אל ירון, ויעקב היה שם, בוכה על קברו הטרי של חייל גיבור שהוא מעולם לא הכיר. 'אני תמיד אהיה כאן, כל יום, אנקה את הקבר, אביא לו פרחים, תמיד, מגיע לו', ככה הוא הבטיח לנו. יממה לאחר מכן נקבר השכן שלנו אופק רוסו, לוחם השייטת הגיבור שנפל בבארי, על יד ירון שלנו. יעקב הוסיף גם אותו למחויבות האישית שלו. אנחנו פוגשים אותו מדי פעם בבית הקברות. אשתו נקברה בבית הקברות האזרחי, אולי 50 מטר מירון ואופק. הוא מגיע אליה בכל בוקר. ואחרי שהיה אצלה, הוא עושה את הדרך ממנה אליהם, בקושי רב. אבל הוא לא מוותר, עושה את המאמץ, בא אל הגיבורים שלנו ומנקה את המצבות שלהם".
שי הוסיף: "יעקב הוא ניצול שואה. איבד את כל משפחתו בתופת והגיע לישראל לבדו, בודד, אחרי שחרב עליו עולמו. וכאן הוא הצליח איכשהו למשוך את עצמו למעלה, להינשא ולהקים משפחה. ולחיות חיים מלאים, אולי אפילו מאושרים. הוא מכיר את המחיר הנורא של החיים כאן. והוא אמר לנו כבר בפעם הראשונה שנפגשנו: 'זה כואב נורא, הכי כואב בעולם. אבל תדעו שיש סיבה לחיות, יש בשביל מה. בשביל ירון שלכם ובשבילכם, תזכרו תמיד, יש סיבה לחיות".
