דווקא בשבוע הכי קריטי חליתי. זו אשמתי, פתחתי פה. מילמלתי איזה משהו שכולם עם שפעת "והנה נלי את מרגישה מצוין". 30 דקות אחרי כבר הרגשתי עקצוץ בגרון, נזלת וצמרמורת ונשכבתי במיטה. הרבה זמן שלא שכבתי ככה כשעדיין אור בחוץ, או אולי אלו הימים שהתארכו ובשש בערב עוד אור. מוזר, הרי לפני שנייה רצו שלא נעבור לשעון חורף כי כולם בדיכאון, וכבר חוזרים לשעון קיץ. כשמסתכלים על זה ככה, החטופים נמצאים בשבי יותר זמן.
בחלוני דגל ישראל מתנופף. אחרי אחת ההפגנות כנראה תקעתי את המוט שלו בעציץ והנה הוא מתנופף לו ככה חופשי ברוח. 'זה באמת דגל מושלם מבחינה עיצובית', אני חושבת לעצמי תוך כדי שאני בוהה בו ולוגמת תה. אני מקנחת את האף ולוקחת אדוויל. מעניין אם כרמל גת חולה? או רומי? מה שלום לירי ואגם? הן חושבות ששכחנו אותן? שוויתרנו?
אני מנסה להגיד לעצמי לישון. בשינה מבריאים. אולי כדאי לכולנו להירדם קצת, לתת לאישונים להיסגר, ללחץ הדם קצת לרדת.
ראיתי ששברו מגאפון של דוד של כרמל גת, שהפגין מול הקריה. ככה זה מתחיל, באלימות כלפי חפצים. בסוף מגיעים לבני אדם. יש עוד זמן לדעתי עד שמישהו ייפגע, אבל זה יקרה. לפעמים אני ממש רואה את הדיווח לנגד עיניי.
בהתחלה זה יהיה פוש, יגידו שזו מריבה, התקהלות, מכות. שני גברים, אחד צעיר ואחד מבוגר. המבוגר ייפגע, זה ברור. הוא לא יהיה קרוב מדרגה ראשונה של החטופים אבל קרוב מספיק, מאלה של כל שבוע. והצעיר יהיה פוחז ויגיד שהוא היה מושפע, או חולה נפש. או שהנפגע יהיה מישהו צעיר מהצבא וזה שיביא לו מכות יהיה אב שכול, ואנחנו נתעלם. כי ככה אנחנו רגילים.
אנחנו יודעים שזה יקרה. האמת? זה נס שזה לא קרה עד עכשיו. אנחנו יודעים שזה יקרה אבל מקווים שלא. העם הכי אופטימי בעולם, כמעט בלתי נתפס.
והעיניים שלי נעצמות, הראש כואב, ואני חושבת איזו פריבילגיה זו לשכב במיטה, איזו זכות להתכסות עכשיו, לשתות תה עם דבש. האם לדרור אור יש תה? האם לעופר קלדרון יש שמיכה? או לאברהם מונדר? לעומר שם טוב? להרש פולין גולדברג יש טישו? 165 יום זו הפקרות. זו בושה, זו השפלה, זו אימה. אני מבקשת לפורים שיתהפך הפור ושהם יהיו פה.
שיהיו פה כבר.
