את העונה הראשונה של "טיפול זוגי" היה לי מאוד קשה לראות. עד כדי כך היא הזכירה לי כישלון שלא רציתי לזכור. הכל התחיל כשלכבוד השקת התוכנית ראיינתי את הפסיכולוגית המעולה שנבחרה לטפל בזוגות, שרון ברעם וולובסקי. נפגשנו בקליניקה החמודה שלה באחת מערי המרכז, וכמובן שמיד התעלפתי עליה. היא הייתה כל כך חכמה ועמוקה ומשכילה. כל מה שרציתי להיות בחיי. בת אצולה אקדמאית שבאמת מסוגלת להעמיק בנפש האדם, וגם לקרוא סטטיסטיקות כמו "השפעת משפחת המוצא על התפלגות גילי הנישואים" בלי למות כמוני משעמום. זה גרם לי קצת להעריץ אותה, ומיד רציתי לכתוב עליה את הכתבה הכי מעולה שיש.

1 צפייה בגלריה
דנה ספקטור
דנה ספקטור
דנה ספקטור
(איור: הילית שפר)

כל כך רציתי להצטיין שהשקעתי בכתיבה כמעט שבוע. ניסחתי את משפט הפתיחה שוב ושוב, מתלבטת אם לכנות את סגנון הטיפול שלה "בוחן כליות" או "מפלח" במשך שעות. אבל כשהכתבה יצאה לא קיבלתי ממנה שום תגובה, סימן מובהק לכך שהמרואיינת לא מרוצה. מרוב שאני מפחדת מעימותים לא היה לי אומץ אפילו לשאול אותה מה קרה, אז התקשרתי למכרה משותפת. ככה גיליתי שדווקא בכתבה הזו פישלתי בענק. נתחיל בזה שאחרי כל ההשקעה איכשהו יצא שהצלחתי לטעות דווקא באיות של שם המשפחה שלה, ונמשיך בזה שלאורך כל הכתבה כיניתי אותה מרוב התפעלות ד"ר וולובסקי, שזה נחמד מאוד רק שהיא בכלל לא דוקטור.
"סיבכת אותה עם כל המיליה של המטפלים בארץ", אמרה המכרה בקרירות. זה היה כל כך אירוני, הנה אני מנסה לשמח את האישה שכה הערכתי, ובסוף יוצא שאני מוציאה אותה מישהי שמתהדרת בתואר שלא שייך לה בעיתון. "אז מה?" רן אמר, "אז טעית וקראת לה דוקטור. זה ברור מכל מילה שכתבת עליה שהכוונה שלך הייתה טובה". זה בדיוק מה שהכאיב לי, הפער העצום בין הכוונות הטובות והאהבה שהיו לי כלפיה לבלגן העצוב שהצלחתי ליצור. ועכשיו, כשאני חושבת על זה, זה בדיוק גם מה שקורה בסדרה "טיפול זוגי". את יכולה ממש לבכות כשאת רואה כמה כוונות טובות היו לזוגות בהתחלה, ואיך הכל הצליח בכל זאת להסתבך להם מקיר לקיר.
כשפתחתי את העונה השנייה של “טיפול זוגי”, שעלתה בכאן בחודש האחרון, גיליתי שאת ברעם וולובסקי החליפה שרי אופיר לביא, שהיא עו"סית שעוסקת בטיפול זוגי וגם מטפלת ממש טובה וישירה שלא מהססת להגיד בקול את דעתה. וכמו תמיד ביצירה הטלוויזיונית הנפלאה הזו, גם הפעם העבודה של העורכת עדי לוי ממש ראויה לכל שבח. היא הצליחה להביא חמישה זוגות מגוונים עם סיפורים יוצאי דופן, ובכל זאת בחרה אנשים אהיבים מאוד, כאלו שאת ישר מתחברת אליהם ומוצאת את עצמך בתוכם.
הזוג שתפס אותי הכי חזק הם שרה ונתנאל, הצעירים היפים והאינטליגנטים. שפת הגוף של שרה כלפי בעלה כל כך מסויגת, וגם הוא לא מצליח להסתכל לה לתוך העיניים מרוב שהוא כבוש בטינתו כמו בתחמיץ. "זוגות במשבר נהיים כל כך מגוחכים", אני אומרת לרן, "האיש הזה עשה איתה ילדים, האישה הזאת מכירה את כל נקודות החן שיש לו בגוף, ובכל זאת לזר ברכבת או לאישה שלידם בסופר הם יפגינו פי מיליון יותר חיבה וכבוד מאשר זה לזה כשהם רבים".
וזה מביא אותי לרגע הכי יפה ועצוב בטיפול הזוגי של שרה, במלרע, ונתנאל. הסצנה מתחילה כשנתנאל מספר שדווקא הייתה להם שבת כיפית וטובה. זה קרה כי הוא הקשיב לעצה של המטפלת, קם מוקדם בבוקר ולקח את הילדים הקטנים לשלוש שעות מחוץ לבית, שבהן שרה יכלה סוף־סוף לישון. "ומה זה עשה לך, לדעת שאתה כל כך עזרת לה?" שאלה המטפלת. "זה עושה טוב, זה נותן חשק לעשות את זה עוד", הוא אמר, "אבל משהו בי... לא יודע". "רגע, רגע", אמרה המטפלת, "אתה אומר ‘משהו בי מונע ממני לעשות משהו שעושה לה טוב ועושה גם לי מאוד טוב’. מה זה המשהו הזה, שמונע ממך לעשות את זה בשבילה כל הזמן?" "כן", נתנאל אמר, "איזה מין בן אדם פועל נגד האינסטינקט שלו?"
כששמעתי אותו ישר הבנתי למה הוא התכוון. שאנחנו, בני האדם, יודעים אינסטינקטיבית איך לאהוב. זה סוג של נס, גם אלו מאיתנו שהייתה להם את הילדות הכי קשה ודפוקה בעולם יודעים בחוש טבעי כזה, של גור כלבים שלא הספיק להתקלקל, שהדרך הנכונה לאהוב זה לשמח כמה שיותר את האהוב שלך. להביא לו ספרים בהפתעה בדיוק לפי טעמו או להפתיע אותה במיץ תפוזים סחוט על הבוקר. ולכן כשנתנאל שואל "איזה מין בן אדם הולך נגד האינסטינקט שלו", הוא מתכוון לזה שהאינסטינקט האנושי זה לא רק לדעת שעליך לגרום לבן הזוג שלך להרגיש אושר, זה גם לדעת שזה יהיה רק לטובתך אם תיתן ותפנק, כי תקבל ממנו בחזרה דברים דומים. כן, זוגיות יכולה ואמורה להיות העסק הכי רווחי ומתגמל בעולם. אם תשקיע בה כמו שצריך, היא תחזיר לך מיד את כל מה שהשקעת פלוס בונוסים. זה אמור להיות כל כך פשוט והגיוני, ובכל זאת מתעקשים לחרב את זה. "כולנו הולכים נגד האינסטינקט שלנו", שרי מסבירה לזוג, "יש איזו סיבה טובה שאתם שניכם מתקשים להיות נדיבים האחד לשני. כל אחד מכם מחזיק קלפים נורא־נורא יקרים קרוב לחזה עדיין".
וזה גרם לי לחשוב מיד על המקומות שבהם אני נמנעת מלתת את מה שאני יודעת בחוש שכדאי לי לתת. אני למשל יודעת ששפת האהבה של בן הזוג שלי היא תשומת לב. כשהוא היה ילד קטן הוא הרגיש קצת שקוף, ומאז הוא רגיש מאוד להתעלמות. לרוב אני יודעת לתת לו את היחס המיוחד שלו, כדי לא לגרד לו את הפצע של הרואה והבלתי נראה מחדש, ובכל זאת, לפעמים שנינו יושבים בסלון ואני יודעת שהוא רוצה שאני ארים את המבט עכשיו ואסתכל עליו. ועדיין, אני ממשיכה לגלוש באדישות באייפון שלי, מעמידה פנים שאני קוראת מאמר חשוב שעה שבפועל אני סוקרת תיקי וינטג' של שאנל.
אז למה בכל זאת אני לא עושה את מה שנולדתי לעשות, ומשמחת אותו? זה אפילו לא ידרוש ממני כלום. כל מה שאני צריכה לעשות כדי להכניס קצת אהבה לבית שלנו זה להרים את שני האישונים שלי, שבאמת לא שוקלים יותר מדי, מעל האייפון, לחייך אליו ולהגיד "מאמי שלי". אז למה שאני אמנע את האור שלי ממנו, דווקא ממנו, שהוא החבר הכי טוב שידעתי בחיים שלי? כאילו הקלף הספציפי הזה כל כך יקר לי מסיבה מסוימת שאני פשוט מסרבת לתת לו אותו, מחזיקה את מבט האהבה שלי בכוונה קרוב לחזה.
למכשולים הבלתי עבירים האלו קוראים בפסיכולוגית "חסמים רגשיים", והם נובעים בראש ובראשונה מפציעות מהילדות. רובנו מכירים את החוויה הזאת, להיות ילד קטן מאוד שהלב שלו כולו פתוח לאנשים שהוא הכי אוהב. אבא או אמא שלו. עד שיום אחד אתה ניגש, כולך רצון תמים ובוער לאהוב ולהיאהב, ובום, אבא או אמא סוגרים עליך את הדלת. זה בכלל לא משנה אם זה בטעות, כי אמא בטלפון בדיוק כשאתה בא להראות את הציור שבו ציירת אותה, והיא צורחת עליך "מה אתה רוצה?! אתה לא רואה שאני עסוקה פה?" או כי אבא נכה רגשית שאומר לך "תפסיק להתבכיין, אתה ילד או ילדה קטנה ומפונקת?". כך או כך, הנזק נעשה, הדלת נטרקה עליך. עוד כמה פעמים כאלו, ואתה מלמד את עצמך לא לבטוח. להסתדר לבד, בלעדיהם, לא להרשות לעצמך לחלום על חיוך או חיבוק מהם. עדיף להתרגל לזה שאתה לבד, כי זה כואב מדי לסמוך. והנעילה האוטומטית הזאת של הלב? היא נשארת איתך. עד שיום אחד, כשאתה גדול וכבר יש לך זוגיות משלך, האינסטינקט הראשוני שלך הוא כבר לא לאהוב כמו שהיה אמור להיות לפני הקלקול הזה. במקום זה יותר חשוב לך להישאר בשליטה. להחזיק תמיד איזה אוצר אחד שהוא רק שלך ולא תחלוק אותו. במקום לפתוח את כל מזווה הנפש שלך למי שאתה אוהב, אתה נמלא בכעס, למה תמיד אני זאת שצריכה ליזום, אני זה שצריך לתת? כי אני נדפקתי כבר פעם, אני הייתי פראייר רגשי כבר בעבר, והיא? היא המייצגת של אמא ואבא או של החברה בגיל 20 שניצלה אותי. היא האדם הזה שבא לקחת ממני, ופתאום אני שוכח שהיא האישה המקסימה שתפרה לי כפתור רק אתמול.
כמו נתנאל, גם אני שייכת לסוג האנשים שפשוט מפחדים לעשות את מה שבבירור רק יביא להם אושר. נדמה לי שפסיכולוגים קוראים לזה “דפוס היקשרות נמנע חרדתי”. מה שבטוח זה שאני כמעט תמיד לא נשארת מספיק זמן בחיבוק של רן, למרות ששם, בחיבוק שלו, זה המקום היחיד שבו אני נושמת לאט ועמוק ואמיתי. אני תמיד הראשונה שלוקחת צעד אחורה, ישר מדליקה סיגריה. לא סתם אני מעשנת, זה מאפשר לי למסך בעשן את הקרבה המבהילה הזו. וזה מפחיד לחשוב שאני מעדיפה לנשום קצר, חטוף ומסרטן מאשר להירגע, להתמסר, להכניס פנימה את כל שפע החמצן שהאהבה נותנת.
ואיכשהו, למרות שאני יודעת כמה שלשמח אותו זו עבודת חיי, פעם בכמה זמן אני מרימה מין תריס כזה בינינו ומגיפה אותו. עד כאן, התקרבנו, עכשיו בוא נשים פרק של “שוגון” וניסוג שוב לקווים הבטוחים. וזה מרגיש נורא, כמו להיות המחלה האוטואימונית של עצמך. כל מה שאני רוצה בחיים האלו זו זוגיות נפלאה, בגלל זה בחרתי בגבר כל כך נדיב ומעניק, כי ידעתי שיש לי פה סיכוי להיות גם נדיבה עם עצמי. ובכל זאת אני במו ידיי מקטינה את האהבה הנדירה הזאת, הופכת אותה למדודה ונשלטת. וזה מטריף אותי לדעת שבכל דקה וכל שנייה יש לי את הכוח לשלוח את האצבעות שלי או את העיניים שלי קדימה, ובמקום זה אני נשארת כמו טיפשה על הספה, מלטפת מקלדת, נוגעת בספר, לא פורצת את מחסום העור. "תפתחו את הלב", שרי מפצירה בבני הזוג. וזה עושה לי חשק לפתוח אותו לרווחה, להוציא כבר לאוויר את כל מה שנכלא לפני שנים.