"יש רגעים שהפנטזיה על נורמליות מתעוררת"
ר', עוטף עזה. לוחם במילואים
פעם השיחה הראשונה באפליקציות הרגישה כמו ראיון העבודה. היום, כשהן שואלות מאיפה אני בארץ ואני עונה "מהעוטף", התשובה היא תמיד "אוי". וה"אוי" הזה מהדהד, גם דרך הטקסט. פתאום "מה אתה עושה בחיים?" "מה הגובה שלך?" או "איזו מוזיקה אתה אוהב?" מתחלפים ב"היית שם?" "שמעת?" "ראית?"
לך תפתח את הפצע הכי עמוק בגוף שלך עם דמות שיש לה רק שם פרטי ושלוש־ארבע תמונות. לך תסביר לה את מה שאתה לא יודע להסביר לעצמך.
לפעמים מרפים. מניחים את זה לרגע בצד, מדברים כמו אנשים נורמלים שנפגשו לגמרי במקרה במאץ' רנדומלי. יש רגעים שהסקרנות מתעוררת, שהפנטזיה על נורמליות, רומנטיקה, אינטימיות, קמה לתחייה. אפילו פגשתי אחת או שתיים. אבל הסערה תמיד חוזרת.
הראש בצוות החירום. בקיבוץ. במילואים. במשך חמישה חודשים, אם אני יוצא מחוץ לקיבוץ זה רק כדי לסגור מעגלים: ללכת ללוויות, לבקר משפחות שכולות, ליחידות, לטייסות, למשפחות של הגיבורים שקפצו לפה באותה שבת בבוקר ושילמו את המחיר הגבוה מכל כדי להגן עלינו. לך תסביר את העצב, הכעס, תחושת האשמה.
לפעמים, כשהשיחה ממשיכה, נזרקות המילים "גיבור" ו"אמיץ". ואני רק חושב לעצמי, איזה גיבור... אם הייתי גיבור, הייתי מציל את כולם. וכשהיא אומרת שהיא מבינה, אני שואל את עצמי איך בכלל אפשר להבין? איך מבינים כזה עצב? ומה היא בכלל צריכה את החרא הזה? בן אדם שלפעמים לא נרדם לפני ארבע־חמש בבוקר, שמרגיש עצב משיר שהוא שומע פתאום, מנוף יפה, מלראות אמא עם תינוק ברחוב. מה היא צריכה אדם עם לב שבור כשבחוץ יש כל כך הרבה פרטנרים לבירה שיצחיקו אותה?
אולי הלב והראש שלי נשארו שם. קפאו באוקטובר כשהעוטף בער. אולי כבר מרוב חיבוקים, אתה לא רוצה חיבוק. אתה רוצה מישהי לצרוח איתה. לכעוס איתה, לזעום איתה. לצעוק עד שייצא הגרון ואז, כשהגוף יתפרק, להבין שזהו.
ואולי אתה שם, באפליקציות, כי אתה עדיין מנסה, עדיין חושב על מה שנורמלי. כי בסוף החיים חזקים מהכל. ובסוף מה שאתה רוצה זה מישהי לטייל איתה, לטפס איתה על איזה הר, לפתוח בירה ולהאמין שיהיה בסדר.
"דבר אחד בטוח - אסור לי להוריד את המדים הטקטיים"
רס"ר א' (26), פרדס חנה. לוחם ב– 669
המלחמה גרמה לכולם לאיזשהו לחץ כזה של “יאללה להתחתן ולהביא ילדים מהר כי מי יודע מתי הכל ייגמר”. פתאום מלא חברים שלי מציעים נישואים או מביאים כלבים, וכולם מחפשים קרבה. אני מחלק את תקופת המלחמה לשלבים, כי הרגשתי שינויים רציניים בהקשר הזה.
בתחילת המלחמה הרגיש לי שכל בנות ישראל בדיכאון ואין באמת עם מי לדבר. כאחד שלא היה מנותק מהטלפון, הייתי מנסה את מזלי ולהפתעתי - מגלה שאין לי כל כך מזל. לרוב דייטינג או אפילו סטוצים היו באים לי בקלות, אבל הרגיש לי שזה לא בראש של אף אחת. זה גרם לתחושת בדידות רצינית ואפילו התחלתי לחשוב על אקסיות בשביל קצת נחמה. עבר קצת זמן, הפעילות המבצעית המשיכה ועם זה גם חיי האהבה שלי קצת השתנו.
אחרי חודשיים בערך, הדברים נראו אחרת. פתאום כשאני נכנס לחדר בבסיס אני מרגיש מבטים, ושהבנות מחפשות את האינטראקציה והפלרטוט. מוזר, מה השתנה פתאום שזה נהיה ככה? אנשים עדיין מתים כל יום ואין התקדמות עם החטופים, אז למה השינוי הדרסטי הזה? אולי כל השיח סביב המוות ומלחמה באמת נותן דחף להתמסד. זה הגיע למצב שאני לא מתאמץ בכלל, שיש יותר מדי אופציות. ובכל זאת אני בטוח בדבר אחד - אסור לי להוריד את המדים הטקטיים. לצערי כל האפשרויות גרמו לי להתבלבל ולא באמת הצלחתי לפתח קשר אמיתי עם אף אחת מהבנות שפתאום נכנסו לחיים שלי. קצת קשה לתחזק קשר כשאתה עושה סבבים של שבוע בבית ושבוע במילואים.
בנוסף, אם הייתי אדיש קצת מטבעי - אז עכשיו בכלל אני שם פס על הכל. אולי אפילו קצת בקטע מוגזם. אבל כשמבינים שאפשר לאבד הכל ברגע, אתה שם הכל בפרופורציות. אז יכול להיות שהייתי מרוחק יותר, או שלא הייתה לי סבלנות לשמוע שמישהי רבה עם חברה שלה או שלא הלך לה כמו שרצתה במבחן. אלה נשמעים לי עכשיו דברים כל כך שוליים. כי כשאתה מתעסק בהצלת חיים של חיילים, כמעט כל דבר אחר רק גורם לך לאבד סבלנות.
לאחרונה שיחררו אותנו כמעט לגמרי מהמילואים, ושוב דברים נראים שונה. אני יותר משתדל בדברים הקטנים, וגם החזרה ללימודים עוזרת להסיח את דעתי. יש קצת תחושה שצריך להזכיר לאנשים שעדיין יש מלחמה ושלא הכל טוב ויפה, ובכל זאת אני ממשיך לצאת ולחפש שותפה לחיים. כשאני יוצא עכשיו לדייטים, תמיד כבר בהתחלה עולות השאלות: "אתה חושב שתהיה מלחמה גם בצפון? פחדת? בטוח ראית דברים קשים… אתה בסדר?" אני נמנע מלספר את כל הפרטים, וגם אין לי באמת את התשובות לכל. אבל גיליתי שזה כן עוזר לדבר, וגם עוזר להתלבש יפה פתאום, לשמוע קצת מוזיקה, ולחייך.
"המלחמה עזרה לי להבין מה בדיוק אני מחפש"
מתן אשר (34), נתניה. לוחם במילואים בגדוד 626
יש שאלה שכל אחד שואל את עצמו במילואים: מה היית מעדיף, להיות עכשיו נשוי עם ילדים, לדעת שאם תיהרג לא תראה אותם יותר - או שעדיף להיות רווק, לדעת שלא תשאיר אחריך את דור ההמשך? קשה מאוד לענות על השאלה הזו, אבל מבחינתי התשובה ברורה.
את המילואים התחלתי ב־7 באוקטובר. ב־8 באוקטובר הגענו ליישוב רעים כשבתוכו ובסביבתו עדיין נותרו מחבלים. מכאן והלאה שירתנו חמישה חודשים בגזרת העוטף, עם גיחות קצרות מעבר לגדר. השתחררתי סופית כעבור חמישה חודשים, באמצע מרץ.
המחשבה שלא עזבה אותי במהלך השירות היא שאם אני לא חוזר - אין מי שימשיך את הדרך שלי, את הערכים שלי בחיים. לצערי הרב, בן דודי, עמית בונצל הי''ד, נפל במלחמה, והמחשבות על העובדה שאני חזרתי והוא לא, קשות לי מאוד. אבל זו לא רק המחשבה על העתיד. זו גם העובדה שאתה רואה מסביב אנשים שיש להם עם מי לדבר, ולך אין. לא באמת.
אני חושב שכולנו, גברים ונשים, עשינו התאמות. אם בעבר המונח “שיחת וידיאו לפני דייט” היה נחשב מוקצה מחמת מיאוס, העובדה שאתה במלחמה ולא יודע מתי תצא הביתה מאפשרת גם לך וגם לאישה שמולך לשבור מחסומים. אז יצא לי לעשות שיחות וידיאו כדי לבדוק התאמה ראשונית. היו גם שיחות מדהימות, באמצע הלילה, ליד ניר עוז, כשאתה קופא ורואים בקושי איזשהו צל חשוך שלך.
בנוסף, אני חושב, החיפוש מתחדד הרבה יותר. אם פעם הייתי מוכן לבדוק מגוון רחב יותר של נשים, הרי שהמלחמה עזרה לי להבין מאוד מהר מה אני צריך ומה אני מחפש. וגם הצד השני יודע שהזמן שלך קצר, ולא יודעים מתי באמת ניפגש, ולכן זה מאפשר לשאול שאלות רציניות בשלב הרבה יותר מוקדם.
במהלך המלחמה גם הצלחתי להיכנס למערכת יחסים נפלאה, שנגמרה לצערי. לפני המלחמה לא האמנתי שזה אפשרי. בחודש הראשון נפגשנו בקושי פעם בשבועיים. זה קושי שקשה לתאר אותו. לשתף בן אדם כמעט בכל, מאפס למאה, וכל מה שיש לך לשתף זה סיור הלילה פה, השמירה שם, שמועות כל הזמן שתכף נכנסים - ובצד השני יש שגרה.
מי שחשב שמלחמה מצמצמת את הביקוש לאהבה – טועה בענק. אז אם אתן קוראות את זה, שתדעו: המילואימניקים הכי רציניים.
הביאה לדפוס: נינה פוקס
"הרגשתי שכל יום של התלבטות הוא פספוס"
בר (30), תל–אביב. מנל"חית (מנהלת לחימה) ביחידת עוקץ
ב־7 באוקטובר נקראתי לתפקיד שאליו אני מתכוננת מיום שהשתחררתי מהסדיר. הגעתי ליחידה בעשר בבוקר ופתחנו את המשל"ט, שהפך להיות הלב היחידתי לאורך כל הלחימה. עבדנו סביב השעון, 24/7. בהתחלה לא הייתה יותר מדי שינה, והרגשנו המון לחץ, חרדות ובעיקר דאגה לאהובים שלנו. לאט־לאט זו הפכה פשוט לשגרת חיינו. הכל היה רגיל ומוזר בו־זמנית. מצד אחד להיות בצבא זו די שגרה עבורי, אני עושה מילואים במהלך השנה גם בלי קשר ללחימה; מצד שני זה קצת הרגיש כמו מנהרת הזמן, את חוזרת שבע־שמונה שנים אחורה, וכל החיים האזרחיים שעבדת וטיפחת נזנחים מאחור.
אחרי חודש בערך יצאנו בפעם הראשונה לאפטר. האינסטינקט הראשון היה לשמוח, סוף־סוף יוצאים הביתה. אחר כך מגיע העצב. הרבה חבר'ה סביבי בזוגיות, נשואים עם ילדים, זה מעולם לא הפריע לי אבל פתאום זה קצת צובט. כולם מאוד ממהרים לחזור לבתים שלהם, והבית שלי ריק. אחר כך חברות רווקות מספרות לי שהן יוצאות לדייטים, למסעדות, מכירות אנשים, אפילו הולכות למסיבות, בזמן שאני אפילו לא יכולה להגיע לדינר של שישי כי אני סוגרת שבת. לא ידעתי איך לאכול את זה. מצד אחד זה הרגיש לי הכי לא הוגן בעולם, ומצד שני לא הייתי מוכנה להיות בשום מקום אחר, ידעתי שזה מקומי.
בהפסקת האש חלק מהחבר'ה יצאו מהרצועה וישבנו, אנשי המילואים, יחד כל ערב לתה וסיגריה. שם התחלתי לשים לב לאייל, שהיה איתי ביחידה לפני שנים, אבל לא היה בינינו קשר בכלל. באוגוסט האחרון הוא שלח לי הודעה והציע לי לצאת, אבל באותה תקופה יצאתי עם מישהו אז סירבתי בנימוס.
כשהוא יצא מעזה, הבנתי שאני רוצה ממש להכיר אותו, ושכל יום של התלבטות הוא יום של פספוס. מצד שני - למי לעזאזל יש כוח לזה עכשיו? ובכל זאת, בעזרת דחיפה קלה של חבר, שאלתי אותו אם ההצעה מאוגוסט עדיין תקפה. כששלחתי לו הודעה הוא חשב שאני מקפיצה אותו לבסיס, שזו אולי לא הדרך הכי טובה להתחיל קשר, אבל המטרה הושגה.
אחרי דייט אחד הוא הוקפץ לעזה ונכנס פנימה עם טלפון טיפש. כלומר עם סנייק, ועם אפשרות לתקשר איתי. מכאן התחיל קשר אינטנסיבי של הודעות, והוא זרם באופן כל כך טבעי וקל. בדרך כלל בתחילת קשר דואגים אם הוא ישלח הודעה או ייזום דייט. פה האופציה לא הייתה קיימת וזה היה פשוט מדהים. הרגשנו בסוג של אגדה מוזרה, הוא נלחם בעזה, אני במשל”ט עוקבת אחריו ומחכה שהוא ייצא.
אייל השתחרר לפני שלושה שבועות וחזר לעבוד, אני השתחררתי לפני כמה ימים. עכשיו נכיר את החיים כזוג טרי אמיתי, ולא כשני חיילים עייפים ומותשים. ההתחלה בכל מקרה נראית ממש מבטיחה.
"מסתבר שרווקות שעושות מילואים מקבלות הרבה הצעות"
נוי ג'מילה עמר (36), אילת. שלישה בגדוד לוגיסטי בגזרת איו"ש
לפני שנתיים עברתי מירושלים לדרום, והיום אני מנהלת תעשייה במחלבת יטבתה של שטראוס. ב־8 באוקטובר הייתי אמורה לטוס לחופשה במרוקו, אבל גויסתי למילואים כבר בשבת שבה פרצה המלחמה. בנסיעה מאילת לבסיס הרגשתי המון בלבול ופחד, וזו תחושה שליוותה אותי גם ימים ארוכים אחר כך.
לפני המלחמה, רוב מערכות היחסים שהיו לי היו קצרות. לצערי באילת יש פחות דייטים והזדמנויות לקשר, ולכן כשפתאום הייתי באזור המרכז, במסגרת המילואים, הרגשתי שנפתחו בפניי הרבה יותר אופציות. אני יכולה להגיד שהמלחמה מאוד חידדה לי את התחושה שאני רוצה זוגיות. אני לא רוצה למצוא את עצמי לבד במלחמה הבאה.
בדייטים, באופן טבעי, רוב השיחות היו על הצבא. המילואים והצבא מילאו חלק מאוד גדול מהחיים שלי בתקופה האחרונה, כך שזה היה רק טבעי שהם הפכו לנושא השיחה העיקרי, מעבר לזה שאנחנו מדינה במלחמה, כך שזה מתבקש.
כרווקה שחיה לבדה כבר די הרבה שנים, מעולם לא חשתי חוסר ביטחון כל כך גדול כמו שאני מרגישה מאז 7 באוקטובר. פתאום הבית כבר לא הרגיש לי מספיק בטוח ושמור, והתבאסתי שאין לצידי מישהו לעבור איתו את התקופה הקשה הזו. אני מרגישה לבד יותר מתמיד והייתי שמחה אם זה היה אחרת.
הדייטים בחודשים האחרונים הגיעו בעיקר מהסביבה הקרובה שלי. חברים, משפחה וכן, גם חבר'ה מהמילואים הכירו לי את החבר הכי טוב שלהם. מסתבר שרווקות שעושות מילואים מקבלות הרבה הצעות. יש בזה משהו נחמד שפותח עוד אופציות. לא התנגדתי. אני מאחלת לכולנו, לרווקות, לרווקים וגם לזוגיים שבינינו – שנחזור לימים שקטים ובטוחים.
"כשחזרתי ניסיתי לצמצם פערים בלימודים, וחיי אהבה נדחקו הצידה"
גיא יגור (25), חיפה. דובר צה"ל, פיקוד צפון
הקונספט של חיפוש אהבה בזמן שאני על מדים היה חדש, כי כששירתי בסדיר בכלל לא העזתי לחשוב על אהבה. בימים ההם עוד הייתי בארון, לא האמנתי שאי פעם יהיה לי בן זוג וארגיש בנוח לכתוב על הנטייה המינית שלי בעיתון.
שירתי במילואים בפיקוד הצפון 146 ימים. בחודש הראשון לא היה זמן לחיפוש אחר זוגיות בכלל ואפילו לא חשבתי בכיוון. לפני המלחמה התחלתי קשר עם מישהו אבל מהר מאוד הקשר התמסמס, היה ברור שלאף אחד מאיתנו אין מצב רוח להתעסק בבנייה של זוגיות באקלים הלאומי של אוקטובר. העומס בחודשי המילואים הראשונים היה אדיר, עבדתי כל יום עד שהלכתי לישון, אם אפשר לכנות ככה שכיבה בעיניים עצומות באוהל מטפטף לצלילי הנחירות של המילואימניקים שישנים סביבי. בימים שבהם חזרתי הביתה ויצאתי לדייטים שום דבר לא התרומם. איך אפשר לייצר קשר משמעותי ותקשורת כשאתה נמצא בעומס אדיר, בחמ"לים ללא טלפונים, נכנס לשעות ארוכות מאד ל”בור” מתחת לאדמה? גם כשהייתי מגיח משם ועונה להודעות לא הייתי יכול לדבר על מה עשיתי, בגלל סוגיות מובנות של ביטחון מידע.
כשחושבים על מילואים ארוכים נוטים לפספס אתגרים שקופים יותר, כמו ישיבה שעות רבות מאוד על כיסא בלי זמן לבצע פעילות גופנית, מחסור בשעות שינה, תזונה בעייתית. בסוף, לדברים האלו יש השפעה על הפיזיות ועל הביטחון בלצאת לדייטים.
בינואר, עם חזרת הלימודים במוסדות האקדמיים, מצאתי את עצמי מג'נגל בין השירות במילואים לבין לימודי הרפואה, כך שאת מעט הזמן הפנוי שהיה לי השקעתי בניסיון לצמצם פערים בלימודים, מה שכמובן דחק את חיי האהבה למטה בסולם העדיפויות. עכשיו אני מתחיל לחזור לשגרה, להשלים פערים עם חברים שהתרחקתי מהם בחמשת החודשים האחרונים. אני מרגיש שדווקא בסיומה של החוויה הזו הגעתי להבנה הרבה יותר ברורה לגבי הצורך והרצון שלי בזוגיות יציבה, כזו שתחזיק לטווח הארוך.
