אחרי שחיכיתם לזה כל החורף, האנשים שהביאו לכם את 'הסטורי של אווה' מביאים לכם עכשיו גם את 'הסטורי של נובה'. לא בדיחה. לא משחק מילים. אמיתי לגמרי. יונה ויזנטל, שהיה חלק מהפקת 'הסטורי של אווה' ב־2019, מציג כעת פרויקט עבור מטה ההסברה האזרחי. תחת השם Holiday Horror Story, עולים סטוריז שמתעדים את אירועי 7 באוקטובר, כשהרעיון הוא, כך על פי ציטוט ראש המטה, "לשחזר את ההצלחה של 'הסטורי של אווה' ולהגיע לצעירים דרך הפלטפורמה שבה הם נמצאים". אה, אז שם הם נמצאים? בפלטפורמה? כי במקומו לא הייתי חותם על זה כרגע. נכון לכתיבת שורות אלו, וכנראה שגם לזמן פרסומן, חלקם נמצאים עדיין בעזה – מיעוטם בשבי חמאס, רובם בשדה הקרב. אחרים נמצאים בטראומה או בפוסט־טראומה, ועוד אחרים נמצאים ליד מכשירים ששידרו - ועדיין משדרים - את מה שהתחולל בנובה וב־7 באוקטובר באמצעות אין־ספור סרטונים, כתבות, סרטי תעודה ומהדורות חדשות. כך שמותר לתהות לגבי הנחיצות או הדחיפות של הנגשת האירוע ל"צעירים", כי איכשהו, קשה לדמיין צעיר ישראלי שלא נחשף ביותר מדרך אחת – אם לא באופן אישי – לשדות הקטל של עוטף עזה.
וכל ההנגשה הזו, שמלכתחילה מניחה פטרונית שאנשים צעירים מתקשים להחזיק ריכוז של יותר מחצי דקה, נראית, במקרה הזה, כמו ניסיון לרכוב על הגל המפוקפק של מרצ'נדייז 7 באוקטובר (והיו כבר חולצות, מארזי יינות וסיורים מודרכים בהריסות), שעושים קולות של "הסברה", אבל בפועל עושים כסף ויחסי ציבור לעצמם.
וגם אם נניח בצד את הכפילות שבטיפול מסוג "הסטורי של" באירוע שתועד ממש זה עתה במאות טלפונים ניידים ובזמן אמת, עדיין נותרת השאלה האם זיכרון קצר הוא באמת הבעיה סביב אירועי 7 באוקטובר – בפרט אצל צעירים בעולם שמפנים עכשיו עורף לישראל – או פשוט העדפה ברורה שלא לזכור, לא לדעת, או לגמד ולבטל את הטבח מול המלחמה בעזה. כי בכל זאת, שלא כמו "אווה" – ששיחזרה אירועים בני 80 שנה – הסדרה על 7 באוקטובר עוסקת באירוע שמלאה לו בקושי חצי שנה, ואין שום מחסור בתיעודים אותנטיים שלו, בכל רמה וסגנון אפשריים. זה לא שהזוועה זקוקה לאסתטיקת רשת אינסטגרמית כדי להיזכר או להחליק בגרון; זה שרובם המכריע של הצרכנים לא מוכנים, בשלב זה, לזכור או להכניס אותה בכלל לפה.
