1. למגילת אסתר קוראים כך בזכות אסתר המלכה, אבל לפי הדרש, גם בגלל ההֶסְתֵּר שיש בה. כשם שלפי המדרש העולם נקרא "עולם", בין היתר כי השכינה נעלמת בתוכו. יש בגמרא שאלה מעניינת: אסתר מן התורה מנין? והתשובה: מהפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתּר אַסְתּיר".
השאלה נובעת מכך שמגילת אסתר מיוחדת בכך שה' קיים אמנם בסאבטקסט שלה, אבל לא מוזכר בכלל בטקסט. אפילו לא פעם אחת. זאת ועוד: פעמיים בשנה אנחנו אומרים "על הניסים" בתפילה, בחנוכה ובפורים, אבל בשונה מחנוכה - שם הניסים ברורים, מעין קסמים מופלאים מעל הטבע (פך שמן קטן שמספיק לשמונה ימים) - מגילת אסתר מספרת סיפור עם היגיון לוגי. יש גזירה קשה על היהודים, ויש את אסתר שנמצאת במקום הנכון, ויש את הפרנויה של אחשוורוש, שמניעה מהלך די הגיוני, והכל מתגלגל באופן יחסית טבעי לטובה. כמובן שהכל טוב כל כך, שהפרשנים מסבירים שכל מקום במגילה שבו כתוב "המלך" הכוונה לה', שהרי ברור שהייתה יד נסתרת בסיפור.
2. באופן אישי אני לא צדיק כמו נחום איש גמזו ואינני טוען שהכל לטובה. ממש לא. מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר איננו לטובה. הוא לרעה, אחושרמוטה לרעה. אבל, יש אֲבל. כי לצד האסון הגדול והטראומה הנוראה, גילינו גם דברים חשובים על עצמנו. גילינו שאנחנו יודעים להתאחד בעת צרה, גילינו כמה גיבורים הלוחמים שלנו, וגילינו כמה רוח התנדבות יש בישראל. מה שקרה, לרעה קרה - אבל משקרה, עלינו לנסות להפוך הכל עד כמה שניתן לטובה.
גם בפורים הזה אנחנו שמחים וזוכרים, וזה מה שאני מאמין שצריך לעשות בחג. ראיתי שיש אנשים ששואלים איך אפשר בכלל לעשות מסיבות פורים, כשאחים שלנו בשבי. התשובה היא שחייבים להמשיך לשמוח בפורים, כדי לגייס כוחות להתמודד עם המציאות הנוראה של חיינו. נפשנו זקוקה יותר מאי פעם להפוגות מהצער.
הסוד הוא לשמוח ולזכור.
ובעצם, איך אפשר לשכוח?
3. במוצאי שבת הייתי במשחק של הפועל ירושלים בארנה. נדחיק רגע את מה שהיה על המגרש, כי זה אירוע שאני מעדיף לשכוח, אבל המשחק התחיל בטקס לזכרו של מיכאל גל ז"ל, אוהד הקבוצה שנפל בעזה. בן 29 בלבד היה. בהמשך אני רואה בחור צעיר עם איזו חבישה על היד. שאלתי מה קרה. חזרתי מעזה, ענה. סיירת נח"ל, נפצע בהיתקלות. בהמשך המשחק מישהו מביא לי סטיקר לאוטו לזכר ירון אליעזר צ'יטיז ז"ל, אחיו הקטן והאהוב, גיבור ישראל שנפל במערכה. הצלם במשחק הוא סבא של אופיר אנגל, שחזר מן השבי. וכל זה בערב אחד של משחק כדורסל. המציאות הקשה איתנו פה, והיא איתנו כדי להישאר. אלה הם חיינו בעת הזו. אין בית שאין בו כאב. שאין בו גבורה.
4. למחרת הופעתי בחיפה. משפחתו של בני וייס הגיעה להופעה. את בני וייס ז"ל פגשתי לפני שנכנס לעזה. קצין שריון שלא היה אמור להיכנס, אבל נלחם כדי לקבל צוות וטנק. זה התפקיד שלנו, הסביר לאביו, להגן על המדינה. הוא היה קצין רציני ושקט. הוא נהרג כשסיכן את עצמו כדי להבין טוב יותר היכן נמצאים כוחות החי"ר בשטח, כך שיוכל לחפות עליהם באופן מיטבי. הנוכחות של הטנק שלו והחתירה שלו למגע הצילו חיים. התמונה האחרונה שלו היא איתי, אחרי ההופעה שעשיתי לחברים שלו, ישראלים צעירים שישבו בשטח כינוס באוהל וערכו הכנות אחרונות לקראת פגישה עם הרעים שבאויבינו כדי להיפרע מהם. לא היה בהם פחד ולא היסוס. הם ביקשו להשיב את כבוד המדינה שלנו שחולל בשבת ההיא.
בני לא חזר מן הקרב, אבל רוחו כאן איתנו. בסיום ההופעה פגשתי את הוריו ושני אחיו של בני. משפחה שעלתה מרוסיה והייתה גאה כל כך בבנה הבכור, קצין ישראלי. משפחה שספגה מכה קשה, אבל מתעקשת להמשיך קדימה ואפילו לשמוח עד כמה שניתן. ואם הם יכולים, אז גם אנחנו יכולים לשמוח בפורים הזה. לצד הכאב, לצד המציאות הקשה.
5. עוד קצת על גבורה וגיבורים ברשותכם. ראשית מילה על תא"ל דן גולדפוס, שדבריו היו עבורי כמים קרים לנפש עייפה.
בסוף התקופה בחאן־יונס נפל ניצן שסלר ז"ל, לוחם מהגדוד שהיה תחת פיקודו של גולדפוס. אחד החבר'ה מהגדוד הגיע לשבעה על מדים. ישבה שם אישה מבוגרת, ושאלה אותו אם הוא חוזר לחאן־יונס, כי הבן שלה חייל שם, וביקשה שימסור ד"ש. הוא שאל מי הבן ובאיזה גדוד הוא, היא ענתה לו "דן מהאוגדה". מה שם המשפחה, שאל החייל. "גולדפוס", ענתה האישה.
ולסיום, עוד סיפור על גיבור נוסף שאיבדנו: בשעות הקשות של הפילוג בתקופת המחאה, עמישר בן דוד ז"ל, קצין מילואים שתרם כליה, היה אומר שהוא לרגע לא מפסיק להרגיש הכי מחובר לכל עם ישראל, כי הוא גר בעלי אבל יש לו גם כליה בקפלן. עמישר נפל בקרב בדרום הרצועה.
הימים ימי פורים והעיר שושן נבוכה. יש צער גדול בארצנו אבל יש גם רוח גדולה ותפילה שכאז כך היום, הכל יתהפך לטובה, כפי שנקרא במגילה: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם... וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב".
חג שמח.
