להתפייט עלייך / היי את, מולדת. שומעת? כן־כן, אלייך אני פונה. היישירי המבט אם כבר את כאן. זה אני בנך, אם לא זיהית. ולמה לפתע? אולי מפני שהבנתי מהכתבה בשישי האחרון בגיליון זה על מועדון הבריחה ממך לקפריסין. שעוזבים אותך. שזה מבאס. שאת במשבר.
העולם קרס ב־7 באוקטובר. הידעת? השמעת מה קרה לנו? אז אמרי לי, זה בסדר להתפייט עלייך לרגע באמצע העצב החרדתי שתוקף רבים מאיתנו לאחרונה? ספרי לי, איזו אהבה היתה ויש לנו? האם עוד אפשר לעמוד לשיר לך ככה סתם מאהבה על אחת הגבעות בלי מעקה ובלי שניפול?
מה שלומך / טוב, ברור לך שאנחנו חייבים דחוף לעבור לסיילנט טריטמנט, כלומר טיפול בשתיקה, כי היוהרה והבלבלת מתגנבים שוב למקומותינו.
על כל פנים במקום לקטר (ויש על מה) נתקפתי אלייך כאמור הבהובים של אהבה שאני רוצה להגיד לך אותה בפרהסיה. אולי כי שכחתי להיות איתך לאחרונה בדיבור אינטימי, ונהייתי חוטא כמו כולם בהכללות לגבייך מבחינת תחושת המלחמה, הנרדפות הישראלית בעולם, או מבחינת המנהיגות הפוליטית והצבאית.
אז מה שלומך מולדת? מה מצב יבולייך, גבינותייך, אבוקדייך, הדרייך? ומה את אומרת על חבלי הארץ המפונים שלך בצפון ובדרום, ועל הישראלים שרוכשים דרכונים זרים ועוד בשיא האנטישמיות בעולם. הוריי הרומנים אמנם עשו אותי כשני מעפילים על חוף הים במחנה ההסגר בפמגוסטה הקפריסאית, אבל לא חשבו כלל להתיישב בלרנקה שבקפריסין. מכווץ, לא?
קראש / אני רוצה דווקא כן להיזכר מתי נהיה לי קראש עלייך. כלומר, מתי לראשונה התאהבתי בך בתמימות ילדותית ששמורה איתי עד היום? או במילים יותר פואטיות, מתי נתתי לך חיי, ירדתי על ברכיי, יאמינו לי כולם, למדתי מה זה סתם ונעלבתי” (כוורת).
זה היה דרך אין־ספור דברים קטנים. למשל במסע מים אל ים כשזחלתי על צינור ארוך מעל נחל לימון־עמוד וחטפתי לפתע פחד גבהים. במחנות העבודה בשדות יפעת וניר דוד או בשדה בוקר כשבן־גוריון צעד על הכביש והיינו מציצים במנהיג שלמדנו להאמין שהוא דגול. כשירדתי לכנרת, ונתקלתי לראשונה בקבר רחל המשוררת באוהלו או כשרצנו מיוזעים למערות קומראן כפלוגת טירונים בתותחנים. ואולי כשראיתי בלייב בגיל 13 את שלישיית גשר הירקון (אריק, יהורם ובני) במועדון החמאם ביפו, שרים את “לילה בחוף אכזיב” של נעמי שמר. משמע בכל מקום שבו שמעתי את קולך ואנחותייך, צערך ושמחתך, התאהבתי בך.
לפגוש בך היה תמיד כמו לפגוש אישה בחושך באיזו מסיבה ולהאיר את פניה החיוורות עם פנס האייפון או להתאמץ להוריד אפרסק מעץ תפוזים או להיכנס לחנות לחם ולפגוש ישראלים חרמנים על פחמימות או לשחות נגד הגלים בחוף ימך בעתלית ולהיאנח בפטריוטיות מוגזמת שהחוף הצפוני שלנו יותר יפה מהחופים של תאילנד, שבהם גם מוקמות כבר מושבות ישראליות לאלה שהתייאשו לדבריהם מלהיאבק עלייך.
שני ימי הולדת / השבוע מלאו 86 לשלמה מנצור, זקן החטופים שלנו, ובירכתי אותו כשלמה אל שלמה במי ייתן ויחזור כבר. גם לאלעדיק האהוב שלנו מלאו 66, אז שמעי מה אמר עלייך לפני שנה, בשיא השסע והקרע, כשחגג ת'יומולדת האחרון בחייו.
"תפאורה לא משהו לחגוג יומולדת 65. תקופה קשה. מדאיגה. מפחידה. מעיקה. לנתן זך יש שיר: ‘לא כך תיארתי לי את פני הדברים’. אז מי ייתן ונדע ימים יפים יותר", סיים אלעדיק האופטימי. הוא לא ידע שימות ושתהיה מלחמה נוראית. אבל הוא אהב אותך אהבת נפש (ואנחנו אותו).
את בתפקיד / אני מזיז לרגע שאלות גורליות כמו מי אשם ומי גנרל חכם ומי מנהיג, מי בז לאמריקה, מי דלוק על האירוויזיון ומי למופע שעשו חבריה של קורין אלאל הנהדרת.
כי חשוב שתביני שבין שקדיותייך ותורמוסייך נקברו לאחרונה על אדמתך מיטב הבחורים שלנו (250 גיבורים מאז פרוץ התמרון) וזה קורע אותנו. וגם שעה שאת מגדלת דשא פרא אביבי על הררייך אנחנו עדיין מחכים למה שנקרא עסקת 134 החטופים, כי בלעדיהם אין לנו מה לחפש פה.
בייבי מולדת. שמנו עלייך את כל החלומות והתקוות להיות מאוחדים סביבך למרות ריבוי הדעות בינינו. ודעי לך שזה תפקיד הרה גורל להיות המולדת שלנו. כי אנחנו גם עם הפכפך, גם תנכ"י, גם מודרני וגם מסוכסך, אקטיבי מאמין ויורד על עצמו.
ובכל זאת, האם שמת לב שלמרות שחצי עולם כבר לא סובל אותנו בשיט, עדיין לציפורים אין דעות קדומות והן חזרו אלייך גם השנה באביב? ובעקבות זה בא לי לפעמים לעשות משאל בין ילדי הטיקטוק ולברר ת'מילים של מי הם מכירים יותר - של ששון שאולוב, הזמר העולה, או של ביאליק, המשורר העתיק עם “שלום רב שובך, ציפורה נחמדת”. זה לא פייר כי ביאליק מעולם לא היה טיקטוקאי.
סיפור עזתי מצמרר /בואי אלחש לך זיכרון מצמרר שמלווה אותי מתחילת המלחמה. כשלהקת חיל הים שבה שירתי הייתה בדרכה להופעות בסיני בסוף שנות ה־60 היינו חוצים את רצועת עזה ועוצרים ליד דוכן הפלאפל במרכז העיר עזה. כן־כן, אותה עזה של היום רק עם פרצוף אחר.
הפלאפל של עזה היה אז נקודת ציון מרכזית בעיר בטרם הופעת חמאס. וכשדרדסי עזה היו מקיפים אותנו ומבקשים ביס מהפיתות והפלאפל החם זה היה כנראה תחילת המסדרון ההומניטרי כי נתנו ביסים. רק מבלי לשער שיום אחד הם יהיו ההורים של הנוח'בות המנוולים שרצחו בנו. צמרמורת חולפת בגופי כל פעם שאני חושב על זה.
המחברת למולדת / מה מעניין בך ומה לא? אותי מעניין הכל. וזה החל בגיל 12, כשהגעתי לבית הספר וגיליתי ששכחתי את המחברת למולדת בבית, היו לי עשר דקות לקפוץ הביתה ולהביא אותה לשיעור. אז רצתי הביתה כמו משוגע, ועם המחברת ביד חזרתי לשיעור בזמן. ואז, כשפתחתי את המחברת, מה היה כתוב בה? כלום. רק שורות ארוכות וריקות שעליהן התחלתי לכתוב את סיפור אהבתי אלייך. את הטירוף, השיגעון והשיטיון. ואיך גם כשלפעמים אני חש איתך קצת אאוטסיידר, ברור לי שלעולם לא אעזוב אותך גם אם תחפשי אותי באנטרקטיקה.
“עדיין רצינו / טרם מיצינו, מקשיב לרעש שלך / שבדממה / פצעינו מגלידים / כשאנחנו הולכים לחפש נחמה", כתבתי עלייך בשיר לא ארוויזיוני השבוע.
דיבור בדרך / יצא לי עלייך טור מוזר, בייבי. טוב, אין לי תכסיסים הפעם. הכל אזל אחרי חמשת החודשים האלה. אני רק מחכה ליום שכבר לא נהיה מכותרים באויבינו החיצוניים והפנימיים, ונחשוב בשיקול דעת עמוק לאן פנינו מועדות איתך.
בשבת האחרונה נסענו משכונת פלורנטין ועד הבית שעה וחצי מרוב פקקי מכוניות בעיר. זה היה מבאס. אבל אז אמרתי לבת שלי שירי שנסעה איתי: מותק, אין מי שיפריע לנו עכשיו לדבר עלינו, עליה (כלומר עלייך, מולדת) ועל מה יהיה בסופנו ואולי מה יהיה כשנשוב להתחלתנו מחדש.
זהו? כן, זהו. מישהו אמר לי שאסור להגזים בדברי אהבה תמימים ושצריך לשים הכל בפרופורציות כדי לא להתאכזב.
