רב־סרן בר זונשיין, מפקד פלוגת שריון וגיבור הכתבה של ישראל רוזנר אמש ב”המקור”, הוא דמות יוצאת דופן, ולא רק בגלל אומץ הלב שהפגין ב־7 באוקטובר, אז הוא וצוותו הפנומנלי החזיקו בשיניים את הגזרה, כפי שחשף נדב איל בעיתון זה כבר לפני חמישה חודשים. מבחינה טלוויזיונית, למשל, זונשיין פחות צבעוני מישראל טייב, נהג טנק, פילוסוף אקזיסטנציאליסטי ("כמה שהסיטואציה מטורפת — אתה צריך להיות יותר מטורף מהסיטואציה") וחקיין לא רע של אביגדור קהלני.
זונשיין חריג דווקא בגלל שהוא ההפך המוחלט: יבש, לקוני, אנטי־בדרן. לאורך הכתבה הוא מגולל סיפורים שיכולים לפרנס שלושה סרטים לפחות, אך הטון והנימה שלו נותרים באותה קומת קרקע, כאילו הוא חסין לחלוטין מפני האפקט הטבעי של המצלמות, וזה לא משנה כמה רייטינג השיג המשדר: הרבה יותר צופים וצופות יודעים היום בבוקר מיהו רס"ן בר זונשיין ולמה חשוב שיכירו אותו. אבל הוא, בן 24 בלבד, כלומר חלק מדור שהתעצב תחת מכבש הטלוויזיה והרשתות החברתיות, נותר נטע זר באגדה על שמו.
התכונות הללו בולטות ברגע הכי מטלטל בכתבה: ההחלטה של זונשיין לירות לעבר שני רכבי מחבלים ועליהם "מערום" (בניסוחו של זונשיין) של אנשים, שהיו לתחושתו חיילי צה"ל, חיים או מתים. בדיעבד התברר שלא הייתה פגיעה. זונשיין סירב לפרט למה, אבל אמר לרוזנר: "אני מחליט שזו ההחלטה הנכונה, שאני מעדיף לעצור את החטיפה מאשר שהם יילקחו". איתי בר, התותחן של הטנק, הודה שהתייסר בדיעבד ("שקעתי בזה בעבר וזה לא עשה לי טוב"), אולם זונשיין טען שהאירוע "לא יושב עליי, כי התמונה הזאת, שאנשים נלקחים בידי אותם מרצחים ומחזיקים אותם בשבי ועוברים עינויים זאת מחשבה הרבה יותר קשה מבחינתי".
זה משפט מדהים שחשף דילמה מוסרית מצמררת, שהפכה רב־סרן בצה"ל לאלוהים עלי אדמות. לכן מדהים לא פחות שזה היה הדבר האחרון שזונשיין אמר בנושא. כך או אחרת, אי־אפשר שלא להיות מרותק לאופן שבו הסביר הכרעה של חיים ומוות: הוא לא חיפש אמפתיה וגם לא נשמע גאה בעצמו יותר מדי, או בכלל. הכל חלק מאותה סטנוגרמה של היום שהחל בשש וחצי בבוקר וסירב להיגמר.
בשל כך, לשמוע אותו אומר בסוף "נכשלנו", חד וחלק, כאילו לא צפינו זה עתה ב־45 דקות מסמרות שיער של תושייה ותעוזה, הופך את הבטן: מה עוד צריך להבין על המקום הזה, שבו גבר בגיל של יהונתן מרגי נתן את נשמתו ביום שבו המדינה נעלמה - והוא עדיין חש יותר אשמה ואחריות מכל השלטון ביחד.
בקטנה
מיום עלייתו לאוויר אין בערוץ 11 תוכניות בוקר כמו בכל גוף שידור נורמלי אלא צילום של תוכניות רדיו. ניחא: יש חובבים לז'אנר ולפעמים הנתונים לא נופלים מאלו של אזור האסון המכונה רשת. אבל מדוע זה כרוך גם בחשיפה לכמה מהסרטונים היותר מטופשים (והתחרות לא בלתי צמודה) מתוצרת חטיבת הדיגיטל? באמת בכאן רוצים להזכיר לציבור הצופים והצופות שהם משלמים מצד אחד על "הצבי" ומצד שני על סרטון "הסבר" על החות'ים שמסתיים ב"חות' אמא שלהם"?
