"בהמשך ל־16 שנים של מצור ישראלי, לוחמים פלסטינים מעזה פתחו במתקפה בלתי צפויה. ממשלת ישראל אולי הכריזה מלחמה רק הרגע, אבל המלחמה שלה נגד הפלסטינים החלה לפני 75 שנה. האפרטהייד והכיבוש הישראלי – והשותפות של ארצות־הברית בהם – הן המקור לכל האלימות הזו". כך תיארו בארגון היהודי האנטי־ציוני Jewish Voice for Peace (בראשי תיבות - JVP), קול יהודי לשלום, את טבח 7 באוקטובר בהצהרה מאותו היום. ב־10 באוקטובר, שלושה ימים בלבד לאחר הטבח, נמסר בהצהרה מארגון IfNotNow: "הצהרות ופתרונות חד־צדדיים שמתייחסים רק לאבדות בישראל לא מועילים לעצירת שפיכות הדמים. איפה אלו עם האומץ והלב לדבר על חיי פלסטינים שאבדו ובתים שנהרסו היום על ידי מטוסים ישראליים? או על הקונטקסט של כיבוש מתמשך ומצור שיצר את המשבר הזה?"
מדובר בארגונים אמריקאיים שמגדירים את עצמם יהודיים ומייצגים, לתפיסתם, עמדות של רבים בקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, כמעט כמו זו שבישראל. ההשפעה התקשורתית שלהם רבה – רק בחודשים האחרונים זכורות המחאות של JVP באי של פסל החירות והחסימה שלהם את תחנת הרכבת המרכזית של מנהטן, כמו גם המחאה בהשתתפות אנשי IfNotNow מול הבית הלבן ב־16 באוקטובר – והופכת למסוכנת במיוחד כשהיא מחלחלת לדעת הקהל האמריקאית בכלל, וזו של יהדות אמריקה בפרט, שעלולה להאמין לנרטיב השגוי שארגונים אלו מתווים. אבל איך הגענו למצב שארגונים יהודיים פועלים בכזה חוסר סולידריות לאחיהם?
ד"ר זהר רביב, סמנכ"ל האסטרטגיה החינוכית הבינ"ל של פרויקט תגלית, מכיר היטב את הארגונים הללו. ב־2018 התעוררה סערה כשפעילי IfNotNow טענו שגורשו מסיור תגלית כי "דיברו על הכיבוש". לדבריו, מדובר בבעיה עמוקה שאינה קשורה כלל לעמדות פוליטיות: "היו פעילים שבמופגן ניסו לחבל בסיור תגלית, ולא נענו לשום קריאה מהמחנכים והמחנכות שלהם בסיורים להשמיע את קולם ולהיכנס לדיון מעמיק ואחראי בנושא. הם באו עם חומרים כתובים משלהם, עם מצלמות, עם הצהרות מוכנות מראש ושום רצון לשמוע דעות שונות או מנוגדות לשלהם. זו רעה חולה של ארגוני קיצון גם בימין וגם בשמאל. כדי לייצר דיאלוג אמיתי כל הצדדים חייבים לקבל את הזכות להשמיע ואת החובה להקשיב, אבל המנטליות השלטת בארגוני קיצון היא שזכותם לדבר, אבל להקשיב – רק למי שמסכים עימם".
רביב מזהה פה תופעה יותר גדולה מהארגונים עצמם: "זה עידן הבורות הנאורה. השיח שמכנה את עצמו 'ליברלי־פרוגרסיבי' – מכנה היא מילת המפתח – מונע בעיקר מהרצון לזהות מיעוטים נחשלים ולהביא אותם לקדמת השיח הציבורי מתוך תפיסה מאוד בינארית של מדכאים נגד מדוכאים, 'white privileged' נגד כל דבר אחר. המדכא נתפס כאדם הלבן, שהגיע מאימפריות קולוניאליסטיות מהמאה ה־16 והלאה וקידם בדורסנות את האינטרסים שלו על חשבון מיעוטים שאינם לבנים.
"לפי התפיסה הזו צריך להבין את מצבו הכמעט בלתי אפשרי של היהודי בכלל והיהודי הצעיר בפרט: הוא רואה את האקטיביזם החברתי למען מיעוטים אחרים – למען אפרו־אמריקאים, למען לטינו־אמריקאים, למען להט"ב, למען אנשים עם מוגבלות. ואז הוא מסתכל על עצמו – והוא המיעוט היחיד שנתפש כחלק מה־white privileged majority. הוא נמצא בין הפטיש לסדן, כי הוא לא נופל לאחת מהקטגוריות של המיעוטים".
והיהודים דווקא פועלים למען המיעוטים האחרים.
"נכון. רואים יהודים צעירים, אבל לא רק, שהופכים להיות פעילים למען זכויות המיעוטים האחרים. זה לא חדש ובוודאי לא פסול – ראינו את זה כבר בתקופה של אברהם יהושע השל ומרטין לותר קינג. הבעיה בימינו היא שבהקשר החברתי־פוליטי שמלווה לתפיסה השטחית של מדכא מול מדוכא, היהודי הליברלי הפרוגרסיבי, שאין לו מספיק ידע על מה שקורה בישראל, מאמץ את התפיסה של סביבתו על ישראל לבנה, קולוניאליסטית ופריבילגית, ואז הוא נוטה לזהות את הפלסטינים כאנדרדוג.
"אחת הטענות שעולות בקרב לא מעט יהודים המזדהים כליברלים ופרוגרסיביים היא שמערכות החינוך היהודי שבהן גדלו 'שיקרו להם'. הנרטיב של העם היהודי ובמיוחד של הקמת מדינת ישראל נתפס אצלם כשקרי, מסולף ודמגוגי. זה לחם חוקם של הארגונים שאנחנו מדברים עליהם. הם עושים העתק־הדבק מקולוניות של אירופה ומשליכים את זה על התנועה הציונית".
אז הבעיה מתחילה בחינוך?
"באיזשהו מקום, ההקשר הרחב ביותר שבו יהודים צעירים מבינים את הציונות כערך הלך לאיבוד. לא ניתן לדון כלל בציונות מבלי לעשות הבחנה ברורה בין התנועה הציונית והערך הציוני. הרצל היה אבי התנועה הציונית - אברהם אבינו היה אבי הערך הציוני. עלינו להשיב את הציונות למעמדה המכונן באתוס היהודי, כדי שלא תאבד לחלוטין בדורות הבאים".
שורשי ההתנגדות
הרעיון של התנגדות יהודית לציונות אינו חדש. ד"ר דויד ברק־גורודצקי, ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות־הברית באוניברסיטת חיפה (וגילוי נאות – המנחה של התזה שלי, ע"צ), טוען שהתשתית לאידאולוגיה של ארגונים כמו IfNotNow ו־JVP קיימת עשרות שנים: "עד הצהרת בלפור ב־1917 יהדות אמריקה ברובה לא הייתה ציונית. לאורך שנות ה־20 וה־30 ישנו שינוי מסוים, אך לאורך השנים, גם כשיהדות אמריקה עוברת מהפך ביחס לציונות, עדיין נשמר קו שמתנגד לה.
"בעקבות הקמת גוש אמונים ב־1973 נוסד בארה"ב ארגון 'ברירה', שקידם זכויות פוליטיות לפלסטינים. הוא נסגר אחרי כמה שנים, אבל מהווה רקע ותשתית להתנגדות היהודית־ליברלית לציונות, שמבוססת על תפיסה של היהדות כדת של מוסר וצדק חברתי. לפי התפיסה הזו, היסוד של להיות יהודי הוא לחיות חיים מוסריים בהקשר הפוליטי, כאלה שמקדמים שוויון בין לאומים וקבוצות שונות, בניגוד לפרטיקולריות או לאומיות יהודית.
"בשנות ה־60, עם התפתחות התנועה לזכויות האזרח, יהודי אמריקה העמידו במרכז תפיסת העולם שלהם את הרעיון של 'תיקון עולם', שהפך למושג החינוכי המארגן והמרכזי של היהודים האמריקאים בבתי הכנסת, במחנות הקיץ ובאוניברסיטאות – המוסדות המרכזיים בסוציאליזציה של יהדות אמריקה. חשוב להבין שיהודים ליברלים־אמריקאים רבים, בפרט הצעירים שבהם, נמצאים במתח מתמיד בין הזהויות האלה, בפרט כשהם נדרשים להתמודד עם מה שקורה בקמפוסים האמריקאים וברשתות החברתיות".
איך נוסדו הארגונים האלה?
"JVP הוקם ב־1996, והמנהיגות שלו צמחה ברובה מתוך הרבנים של התנועות הליברליות בארצות־הברית. אחת הפעולות הראשונות שלהם הייתה עריכת סדר פסח שבמרכזו הועמדו הדיון בחירותם של הפלסטינים והטענה שכל עוד 'כולנו' לא חופשיים אף אחד איננו חופשי. הם משלבים בין פולחן, מסורת וטקסטים יהודיים לבין ערכים ליברליים ופוליטיקה פרוגרסיבית. IfNotNow, שהוקם ב־2014, הוא ארגון שמובל על ידי סטודנטים וצעירים. ל־JVP היה תפקיד אינטלקטואלי יותר, עם חוקרים כמו נועם חומסקי וג'ודית באטלר שלקחו חלק בוועד המייעץ שלו. הוא מהווה גלגול של 'ברירה', ויש לו תפקיד יותר אקדמי ורבני. IfNotNow הוא יותר צעיר ואקטיביסטי".
מה ההבדל ביניהם לבין ארגוני שמאל יהודיים אחרים?
"חשוב להבדיל בין JVP ו־IfNotNow, שהם ארגוני BDS שמתנגדים לקיומה של מדינת ישראל, ובמלחמה הנוכחית הפכו ממש לתומכים של חמאס והוצאו מחוץ לחוק בחלק מהקמפוסים בארה"ב - לארגוני שמאל ציוני יהודי אמריקאי אחרים. לארגונים כמו JStreet ואחרים יש מידה מסוימת של ביקורתיות כלפי מדינת ישראל, כזו שתמיד הייתה והיא אף רצויה ומקובלת בין קהילות יהודיות שונות שמשפיעות זו על זו".
למרות המעורבות של רבנים ורבות ליברליים בעשייה של הארגונים הללו, דווקא מי שמוביל את הזרם הליברלי הגדול ביותר, נשיא התנועה הרפורמית הרב ריק ג'ייקובס, מדגיש את המרחק האידאולוגי בין הארגונים: "הם לא מכירים בתנועה הרפורמית, כי אנחנו ארגון ציוני גאה. אנחנו התנועה הגדולה ביותר, אז חלק קטן מהם אולי גדלו בתנועה או במחנות שלנו, אבל התנועה הרפורמית היא ציונית. ישראלים רואים תמונות של הנשים שלובשות טליתות ועושות מחאות - וחושבים שזה אנחנו. זה לא אנחנו. חזרתי עכשיו מכינוס של ארגון הרבנים של התנועה בהשתפות יותר מ־400 רבנים – אף אחד מהם לא מעורב ב־JVP או IfNotNow".
מה שהרב ג'ייקובס מצביע עליו פותח צהר לדיון מורכב יותר על שאלת הייצוג של הארגונים הללו. לפי אתר JVP, לארגון ישנם 747,803 תומכים וחברים. לפי דיווח בסוכנות הידיעות AP מאמצע נובמבר, ב־IfNotNow טוענים שיש להם עשרות אלפי חברים ותומכים. אלא שלטענת אריק פינגרהאט, נשיא ומנכ"ל ארגון הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה (ארגון הגג של הקהילות היהודיות ביבשת), המציאות היא קצת אחרת: "הם לא חלק מהקהילה היהודית המאורגנת בשום דרך. הם לא כלולים בדיונים, הם לא חלק מקבלת ההחלטות, ואין להם השפעה על הקהילה היהודית, שמגנה את ההתנהגות שלהם.
"במקרים רבים הפעילות שלהם אפילו לא יהודית. הם משתמשים בשם 'יהודי' כדי לקבל את הכותרת שבסוף ישראלים רואים – 'ארגונים יהודיים נוקטים עמדה אנטי־ציונית'. אבל הם לא ארגון יהודי וגם לא ארגון גדול. הם הצטרפו למחאות אחרות נגד ישראל כדי להראות שיש להם תמיכה יהודית, אבל הם לא גדולים במספרים או בהשפעה. עם זאת, מאז 7 באוקטובר הם פועלים בצורה מזעזעת ומסייעים לאויב באופן תדיר".
זהות במשבר
האיום המרכזי על דור ההמשך של יהדות אמריקה הליברלית הוא לא הארגונים האנטי־ציוניים, אלא הקושי של הצעירים להזדהות עם מה שישראל הפכה להיות | ציפי שמילוביץ, ניו־יורק
לפני כמעט עשור זכה השחקן מייקל דאגלס בפרס קרן בראשית היוקרתי, המוענק ליהודים רבי עשייה בעיקר בתחום התרבות. בראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות" לקראת קבלת הפרס דיבר דאגלס, בזהירות המתבקשת, על המכשולים המוצבים בפני מי שמגדירים עצמם יהודים, אבל לא מוכרים ככאלה על פי ההלכה האורתודוקסית. למשל הוא, בן לאב יהודי, קירק דאגלס, ואמא נוצרייה. "יש כל כך מעט יהודים בעולם, אנחנו צריכים לקבל את כל מי שרוצה להיות כזה", אמר דאגלס. הוא לא התכוון להזהיר, אבל בדיעבד זו אכן הייתה אזהרה.
הבעיה ארוכת הטווח של ישראל עם דור ההמשך של יהדות אמריקה הליברלית היא לא בקרב ארגונים אנטי־ציוניים קיצוניים - אלה עדיין שוליים שבשוליים - אלא עם יהודים שמגיעים מכל מיני רקעים, תומכים במדינת ישראל, אבל התרחקו ממנה יותר ויותר כי לא יכלו להזדהות עם מה שהיא הפכה להיות במאה ה־21.
הצעירים האלה נמצאים מאז 7 באוקטובר במשבר קיומי ממש. הם נקרעים בין אנטישמיות שכמותה לא ראו בחייהם הבטוחים באמריקה, לתחושת בגידה מצד מי שהחשיבו כבני ברית לערכים פרוגרסיביים, לתמונות המזוויעות שמגיעות מהמלחמה בעזה. זו סיטואציה שפותחת לישראל דלת שכבר נראתה סגורה לחבק בחזרה את יהדות אמריקה הליברלית. השאלה היא אם יש בארץ מי שמוכן לעשות את זה.
