בסביבות שמונה בערב סיים נהג האוטובוס מואמן שוויקי נסיעה והגיע לתחנת ההתרעננות בגבעת זאב. "הייתה לי הפסקה, שמתי אוזניות וישבתי לנוח קצת באוטובוס, לעצום עיניים. פתאום אני שומע בום גדול מהגג. נבהלתי ורצתי החוצה, הייתי בטוח שנפל עמוד חשמל או עץ. ואז ראיתי אותם. הם זרקו עליי אבנים ובקבוקים – היה חשוך אבל ראיתי שבעה או שמונה נערים, אולי בני 15 – ותוך כדי זה קיללו וצחקו. רצתי הכי מהר שיכולתי. אבן אחת פגעה לי ביד, אבן גדולה פגעה לי ברגל, נפלתי, כל הגוף שלי כאב וזה היה מאוד מפחיד. הרגשתי שהם רוצים להרוג אותי".
בחניון נכח נהג נוסף שהאוטובוס שלו הותקף רגע קודם וחלונותיו נופצו. "בגלל האוזניות לא שמעתי", אומר שוויקי. "התחבאנו והתקשרנו למשטרה".
6 צפייה בגלריה
(פואד מטר. "היחס לנהגים מאוד הורע. בשנות ה־ 90 נהג היה כמו ראש ממשלה" | צילום: שלו שלום)
על אף שנקודת המשטרה קרובה, לקח לשוטרים כ־40 דקות להגיע. התוקפים, מיותר לציין, נעלמו. "פעם ראשונה שדבר כזה קרה לי", אומר שוויקי, מבוהל ונרגש כאילו עברו מאז התקיפה שלוש שעות ולא שלושה שבועות.
שוויקי נלקח לטיפול בחדר המיון בהדסה ושוחרר. מאז לא חזר לעבוד. "אני לא מאמין שיצאתי בחיים", רועד קולו. "כל הזמן אני חושב רק על זה. לא יכול לשכוח. זה היה מפחיד, מפחיד מאוד. אני לא מוכן יותר לעבוד בלילות". המשטרה התקשרה אחרי כשבוע, אבל לא היה לה הרבה מה לומר: החניון חשוך, אין מצלמות, אין עדים.
כבר שנתיים שהוא עובד בחברת "אלקטרה־אפיקים". גם לפני התקרית הנ"ל לא היה תענוג גדול. "כשעולים לאוטובוס זה מצב מלחמה. יש הרבה אנשים ששונאים ערבים, מקללים, כל הזמן בלגן. אבל כשמקללים אותך אתה יכול לעשות כאילו לא שמעת. אחרי הכל באת להתפרנס". בעקבות התקיפה הודיעה החברה כי "נחצה קו אדום" ועצרה את פעילות הקווים לגבעת זאב באותו יום. למחרת בבוקר חזרו החיים למסלולם והקווים למסלוליהם. הקו האדום שנחצה, נשכח בחניון.
גז מדמיע וקללות
המקרה של שוויקי רחוק מלהיות יוצא דופן. האלימות הפיזית והמילולית בתחבורה הציבורית כלפי נהגי האוטובוס, ובמיוחד כלפי הנהגים הערבים שמהווים יותר ממחצית מסך הנהגים בישראל, נמצאת בעלייה מתמדת בשנים האחרונות, עד כדי כך שזכתה לכינוי הלא־מרשים "מכת מדינה"; בזמן האחרון נדמה שמרוב מכות לא רואים את המדינה.
בירושלים ובסביבותיה האלימוּת בולטת במיוחד, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר. העצבים חשופים, הכעס גואה, והגזענות, שגם ככה לא התהלכה כפופה בישראל, הרימה עוד יותר את ראשה. נהגי האוטובוס סופגים אלימות על בסיס יומיומי במגוון דוחה של מופעים: אגרופים ויריקות, גז מדמיע וקללות, כתובות נאצה וזריקות אבנים, הכל הולך. על פי נתוני איגוד התחבורה ב"כוח לעובדים" (שמייצג את הנהגים בחברות "סופרבוס" ו"אלקטרה־אפיקים"), מאז תחילת המלחמה חלה עלייה של 32 אחוז במקרי האלימות בעיר נגד נהגים ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. "הזילות בחיי הנהגים", אומרים בארגון, "עוד תעלה בחיי אדם".
זו לא הגזמה. כמה דוגמאות על קצה קצהו של המזלג: נהג בקו 164 למעלה־אדומים רוסס בגז מדמיע – האוטובוס נתקע בעמוד חשמל. הנהג נפגע קל. לא היו נפגעים מבין הנוסעים. נהג של קו 72 הותקף בדרך חברון על ידי נוסעים ששברו את מחיצת הנהג תוך כדי קריאות "מחבל". לפני חודש במבשרת ציון מצא נהג כתובות נאצה גזעניות שרוססו על כיסאות וחלונות האוטובוס שלו. נהג בקו 516 הותקף בשכונת רמות על ידי קבוצת צעירים שפתחו בכוח את דלת האוטובוס, ריססו אותו בגז ואמרו לו, "לך לעזה". הנהג נפצע קל ודלת האוטובוס נשברה. בקו 31 לרמות קבוצת בני נוער קיללה את הנהג, מנעה את סגירת הדלת וניפצה אותה. הנהג נפצע מהרסיסים.
אם לא מספיקה המלחמה, התקופה הנוכחית נפיצה במיוחד הודות ללוח השנה שהפגיש את רמדאן ופורים – שני מוֹעדים מוּעדים לפורענות מאז ומתמיד. כל פורים מתקבלים דיווחים על אוטובוסים שניזוקו מזריקת אבנים, נפצים, גילויי אלימות נגד נהגים ומנקי רחוב ערבים והתפרעויות, במיוחד בשכונות החרדיות בעיר.
בפורים לפני שלוש שנים האלימות עלתה בחיי אדם. איברהים חאמד, נהג הסעות מוואדי ג'וז, נקלע לצומת בפינת הרחובות שבטי ישראל והחומה השלישית במאה שערים (שבו ממוקמת ישיבת "שובו בנים" של הרב ברלנד). חבורת שיכורים הקיפה את רכבו, זרקה עליו חפצים ולפי עדותו אף נכנסה לתוך הרכב וחנקה אותו. חאמד המאוים ניסה להימלט מהמקום ודרס למוות את איתמר בן־אבו, תושב מבשרת ציון. גם פורים שעבר לא עבר בשקט בירושלים: צוותי מד"א ומשטרה הוזעקו לטפל ביותר מ־117 אירועי אלימות.
אז חג שמח, כמו שאומרים, ורמדאן כרים.
"אנשים בלי מוח"
ביום שני השבוע אני מגיע למסוף 300 בירושלים, סניף דרום של חברת "סופרבוס" (אחת מארבע חברות האוטובוסים הפועלות בבירה). הסניף הוא חניון גדול וחשוף, בפינה ממוקמת תחנת המנוחה של הנהגים. מחוץ לה פרוסים שטיחי תפילה. היום אפור, הנוף יפה, הנהגים ערבים, המנקים רוסים, המנהל יהודי. על קיר תחנת המנוחה מודבק פלאייר בשתי שפות: "נוסע תקף אותך? מה עושים: לא לענות לנוסע מקלל, בטח לא להרביץ; לא לצאת מהמחיצה; להתקשר למשטרה; לתעד בווידיאו; לעדכן את נציג הוועד ואת הסדרן".
אוטובוסים יוצאים ובאים ואני עוקב אחריהם כמו אחרי לוח המראות למקומות אקזוטיים: 78 למזרח תלפיות, 95 ליפה נוף, 531 לגילה, 163 לקבר רחל. מציעים לי קפה, אבל לא נעים לשתות ליד אנשים צמים. וגם אין סוכר.
ראאד רביע יורד מקו 71 שהגיע מרמות. שנתיים וחצי בחברה. הוא מגחך כשאני שואל אם נתקל בגילויי גזענות. "כל שעתיים. לפני כמה ימים אמרו לי, 'אנחנו רוצים נהג יהודי'. נפגעתי וירדתי מהאוטובוס. רוב האנשים טובים, אבל יש אנשים בלי מוח – אין מצב שאדם חכם יגיד משהו כזה, לא ככה?"
מה הזמן הבעייתי?
"כל הזמן בעייתי. בוקר, ערב. לטיפשות אין זמנים".
ברמדאן, הוא מספר, עולים אנשים עם אוכל ושתייה, "עומדים לידך דווקא, אוכלים ושותים. אתה אחרי 16 שעות צום. זה שורט לך את הלב". רביע, כמו חבריו, צוחק צחוק מריר כשאני שואל אם התלונן למשטרה. "בשביל מה? לוקח להם הרבה זמן להגיע. ואז אין על מי להתלונן – הם עושים בעיות ונעלמים".
"פורים זה הכי על הפנים", אומר פואד מטר, נהג 13 שנים, "ילדים שיכורים עולים לאוטובוס, מנסים לעצבן את הנהג, עושים בלגן, הולכים מכות, זורקים ביצים, פצצות סירחון, מקיאים, מאבדים הכרה… היחס לנהגים מאוד הורע. בשנות ה־90 עבדתי באגד, אז נהג היה כמו ראש ממשלה".
מטר מתכונן לעלות על קו 136 מבנייני האומה לקבר רחל. "זה קו בעייתי זה", הוא אומר, "אני לא מסכים יותר לנסוע עליו בערב. אבל יודע מה? אולי זו גם בעיה של שפה: פעם היו שואלים אותי לאן אתה מגיע, והייתי עונה 'לקבר', כי ככה קוראים לו אצלנו, אבל אנשים היו נעלבים. נהג צריך להיות גם פסיכולוג, תאמין לי. היום אני עונה, 'לקבר רחל'".
סיפור מדכא רודף סיפור מבאס. חסן סרור נוהג באוטובוס כבר 16 שנים. "אני תמיד מתחיל את היום עם חיוך", הוא אומר, "ואז עולה אחד, זורק, 'אתה ערבי?' והנה, מתחיל הסיפור… ולא נגמר. מה אפשר לעשות? צריך לזרום. אני משתדל לא לקחת ללב ויודע להתמודד, אבל מדי פעם אי־אפשר יותר. זה לא פשוט להיות נהג – אתה צריך לסבול הכל, הרבה מאוד לחץ, עומס. אנשים רבים איתך. אחרי שמונה שעות נהיגה אתה חוזר גמור. הבעיה הכי גדולה זה הנערים בלילה – חרדים, חילונים, כולם. יורקים, מקללים, מעכבים את כל הנוסעים".
אילו עוד קווים בעייתיים?
"קווים 71, 72, 74 בעייתיים – להר נוף, גילה, רמות. במיוחד רמות. שם לאנשים יש גזענות בדם. זו מחלה. זורקים בקבוקים, אבנים. אני מתקשר למשטרה, אבל עד שהם באים…". אם יהודי מתקשר למשטרה, אומר לי נהג אחר, בתוך דקה כל היס"מ מגיע. ואכן, לא פעם מעדיפים הנהגים להתקשר לנציג של "כוח לעובדים" מאשר למשטרה.
מוחמד עבד אל־וואחד, נהג שש שנים, מספר על מקרה מנובמבר. "זה היה בקו 74. בחצות. התחלתי לצאת מהתחנה המרכזית. אחד שאיחר רצה לעלות, אבל אסור לי לעצור – זה החוק. הוא חסם את האוטובוס, לא איפשר לנסוע. צועק, 'זה ערבי'. מהר מאוד יותר מעשרה אנשים מתחילים להקיף את האוטובוס, לדפוק עליו, לקלל. אני מצלם הכל, מתקשר למשטרה. מהנוסעים אף אחד לא התערב – פעם עוד היו מתערבים לטובתי, אבל כבר לא. כשהם התחילו לנסות לפרוץ את הדלת, הבנתי שאני בסכנה. אמרתי למשטרה, 'אני מתחיל לנסוע'".
למחרת עלה לרשתות החברתיות תיעוד המקרה תחת הכותרת: "נהג דורס אזרחים".
"מאז המלחמה יש רק בעיות", אומר נהג שסירב להזדהות. "בקווים לרמות וגילה כל הזמן מנסים לעצבן אותך. היה לי מקרה, נכנסו ארבעה אנשים לאוטובוס, אחד נתן לי אגרוף בפרצוף, ריססתי אותו בגז פלפל, תוך שניות באו יס"מ והוגשה נגדי תלונה: ריסס נוסעים בגז פלפל. אשתי פוחדת, לא רוצה שאעבוד, אבל מה אפשר לעשות".
מיכאל אבו־קובעו, בן 24, נהג תשעה חודשים. "עבדתי באבטחה, עבדתי בבניין – בדברים כאלה לא נתקלתי. לא מבין את זה: אני נותן לכם שירות ואתם מקללים אותי? ברמות שברו לי חלון". הוא מספר על נסיעה בקו 92 לגילה. "זרקו אבנים, ריססו גז. התקשרתי למשטרה, שמעו 'מיכאל', חשבו יהודי, ישר באו. איך שראו אותי, הלכו.
"מאז המלחמה הכל יותר גרוע. אנשים רואים את הצלב על הצוואר שלי ומקללים: 'נצלוב אותך'. זה חייב להשתנות. אנחנו רוצים שיהיו מאבטחים כמו ברכבת. אני מסיע בערך 2,000 איש ביום ואין לי שום הגנה. גם בדרך למשחקים של בית"ר אתה רואה אנשים מגעילים".
הנהוני הסכמה מסביב. הנהגים מונים את הקווים המגיעים לאצטדיון טדי בלחש, מסננים אותם בין שפתיים קפוצות, כמו שמות של מחלות קשות או קללות עתיקות: 77, 504, 516, 509.
מעגל מרושע
איך הגענו עד הלום: מאז הפרטת התחבורה הציבורית הפכו נהגי האוטובוסים לעובדי קבלן שתלויים במכרזים, עוברים מחברה לחברה בעל כורחם ולא צוברים ותק. בשנים האחרונות אמנם השתפר מצבם בזכות ארגוני עובדים, אבל רק מעט. הפיחות במעמד הנהגים והשכר הנמוך הובילו למציאות שבה רבים מהם מגיעים מהשכבות החלשות, ובעיקר מהחברה הערבית.
ההפרטה גרמה לעוד בעיות, כמו ירידה באיכות השירות (שגם קודם לא היה עילאי) ויחס מזלזל למקצוע ולעוסקים בו (ב־2021 נזקקו 700 נהגים לטיפול רפואי אחרי אירועי אלימות). התנאים הקשים הביאו למחסור של אלפי נהגים, שהוביל לעוד ירידה באיכות השירות, לאיחורים, ביטולים, צפיפות, עצבים של הנוסעים. אלה הובילו לעוד אלימות שהובילה לעוד נטישה של נהגים. מעגל מרושע.
כחסר רכב בעצמי, וכמי שנסמך על תחבורה ציבורית, אני סובל מכל החולאים הנ"ל, גם אם במרכז הארץ השירות סביר יחסית. יש לומר שהנהגים סובלים מאותם הדברים כמו הנוסעים. הם עצבנים, כועסים ולא שירותיים במיוחד. אני לא מאשים אותם. ובכל זאת, אנושי אני, ולא פעם אני מוצא את עצמי מתעצבן. כמובן לא עולה בדעתי לקלל נהג, בטח לא לנקוט אלימות, שלא לדבר על גזענות: הגזע היחיד שאני מכיר הוא המין האנושי.
האלימות בתחבורה הציבורית בירושלים הצליחה לתפוס את תשומת הלב של הגורמים האחראים לביטחון הנהגים והנוסעים. לפני חודש, ב־26 בפברואר, נערך כנס חירום להגברת מעורבות גורמי האכיפה והשלטון בהגנה על עובדי התחבורה הציבורית, בהשתתפות המשטרה, משרד התחבורה, איגוד ועדי התחבורה ב"כוח לעובדים" ועיריית ירושלים.
מפקד מרחב ציון במשטרה, תנ"צ רונן עובדיה, הכריז בכנס כי הוא שם את נושא תקיפת הנהגים בראש סדר העדיפויות. "הדבר הזה לא יהיה", אמר עובדיה. "אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ בהיבט החקירתי, האופרטיבי, בפעילות סמויה וגלויה". הוא גם הבטיח להגיש "הרבה כתבי אישום נגד אזרחים שתקפו נהגים, לא חשוב על איזה רקע, כולל תביעות מול הורים של קטינים. אנחנו מתחייבים למגר את התופעה".
6 צפייה בגלריה
טארק הלסי. "הכל זה חינוך. צריך שהרבנים בישיבות יסבירו שהנהג נותן שירות" | צילום: שלו שלום
תאיר קמינר־גולדפיינר, רכזת איגוד מקצועי בענף התחבורה ב"כוח לעובדים", אומרת כי "את ניצני שיתוף הפעולה עם המשטרה אפשר כבר לחוש בשטח, אך הבעיה איננה רק בעיית שיטור. כל עוד משרד התחבורה לא מאמץ את דרישתנו להכרה בנהגים כעובדי ציבור, תוגדר תקיפת נהגים כ'ריב בין אזרחים'".
ההכרה בנהגים כעובדי ציבור היא אחד הנושאים העומדים בבסיס המאבק של ארגוני העובדים מול משרד התחבורה. תקיפת עובד ציבור חמורה יותר מתקיפה "רגילה". על פי סעיף 382א בחוק העונשין התשל"ז־1977, התוקף עובד ציבור (תקיפה הקשורה למילוי תפקידו) דינו מאסר שלוש שנים. אם בתקיפה נעשה שימוש בנשק, חם או קר, או שהתבצעה על ידי יותר משני אנשים, העונש הינו חמש שנות מאסר. המעליב עובד ציבור בעת מילוי תפקידו יכול לקבל מאסר של חצי שנה. כל כך הרבה בעיות היו נפתרות – לכולנו – אם היו מכירים בנהגים כעובדי ציבור.
עוד בעיה מרכזית היא חוסר האמון של הנהגים במשטרה, הגורם להם לא להתלונן. אני מרים טלפון לסנ"צ שלום כהן, קצין אח"מ במרחב ציון במחוז ירושלים. "הנושא של תקיפות נהגים מעסיק אותנו מאוד", הוא אומר. "חובה לעקור את התופעה מהשורש, יש לזה היבטים עמוקים, כמו משילות. מבחינתי הנהג מקביל שלי. שנינו נותנים שירות, כל אחד בתחום שלו. חשוב לנו לשמור עליהם".
לפי סנ"צ כהן, עיקר האלימות נעשית על ידי בני נוער, רבים מהם מתחת לגיל האחריות הפלילית. "זה הרוב המוחלט. הם עושים את זה בגלל שעמום, כמעשה קונדס, חלק על רקע לאומני. יש גם לא מעט חרדים, שבבניקים, שמחפשים ריגושים. הנהגים הם מטרה קלה. רוב האירועים מתרחשים בשעות הערב. קצב האירועים תלוי בחודשי השנה. בחופשת הקיץ, בפסח, ב'בין הזמנים', יש עלייה. גם פורים בעייתי". כהן מכיר את בעיית חוסר האמון ומפציר בנהגים להתלונן ולדווח. "אנחנו נעשה הכל, אבל צריכים שיתוף פעולה".
לפי נתוני המשטרה, רמות היא השכונה האלימה והגזענית ביותר בעיר, אחריה מאה שערים וגבעת זאב, אבל פערי הדיווח עצומים: לפי קמינר־גולדפיינר, יש כ־400 מקרים של אלימות בשנה. מהנתונים שבידי המשטרה מתקבלת תמונה אחרת – בשלושת החודשים הראשונים מאז 7 באוקטובר לא נרשמו אירועי אלימות בכלל, ומאז תחילת 2024 דווחו בסך הכל כ־30 מקרי אלימות בתחבורה הציבורית בירושלים כולה, כמו בשנה שלפניה. חוסר האמון של הנהגים שמוביל לחוסר בדיווח, חוזר אליהם בסוף כמו בומרנג של חוסר אמון.
גם בתגובת משרד התחבורה בולט עניין הפער בנתונים: "המשרד רואה בחומרה רבה כל אלימות נגד נהגי האוטובוסים. במקרים של אלימות נגד נהגי אוטובוס, המשרד מנחה את המפעילות לפנות למשטרת ישראל שאחראית על אכיפת הסדר הציבורי. יצוין כי המפעילים מדווחים למשרד על תלונות ללא קשר לשיוך מגזרי, ולא חלה עלייה בנושא בחודשים האחרונים, כנטען בכתבה.
"מנכ"ל המשרד קיים מספר דיונים עם כלל הגורמים הרלוונטיים במטרה להציג מתווה ודרכי התמודדות עם התופעה. במסגרת זאת, משרד התחבורה נלחם על תקציב שהוקצה למען יחידת אבטחה רכובה המוקמת בימים אלה, שתשפר את בטיחותם של הנהגים. זאת, לאחר שהשרה רגב אימצה את מתווה מחיצות המגן המשופרות ולחצני מצוקה לנהגים. במקביל, משרד התחבורה בשיתוף ההסתדרות פועל לתיקון תקנה שתייעל את הטיפול ותחמיר את הענישה נגד נוסעים התוקפים נהגים או פקחים של התחבורה הציבורית".
"אין חוק, אין הרתעה"
בחניון מסוף גילה/המרגלית אני פוגש עוד נהגים עם אותם סיפורים מדכאים ומכעיסים. טארק הלסי, נהג יותר מ־15 שנה, אומר, "מה שלא תעשה, אין לך משמרת שעוברת חלק". רק השבוע, הוא אומר, שברו לו את החלונות של האוטובוס. "זה החומר האנושי, וזה רק בירושלים, אין את זה כמעט במקומות אחרים. מה שיעזור זה לא המשטרה, הכל זה חינוך. צריך שהרבנים בישיבות יסבירו שהנהג נותן שירות. הם מתנהגים בחוסר תרבות. לא רק לערבים, לכולם. אבל לערבים יותר מכולם".
הנהג חסן דנה אומר ש"הכי מפחידים אותי זה אלה עם הכיפות הלבנות. להם אני לא אומר כלום". אחמד משערה, נהג כבר 19 שנים, יורד מהאוטובוס שלו ומתיישב. "תחשוב שכל נהג פה עבר קורס ארוך, אושר על ידי שב"כ, נבדק על ידי פסיכולוג – המדינה אישרה אותי והמדינה צריכה לשמור עליי. היא הכתובת. אם חס וחלילה קורית הטרדה מינית באוטובוס, למי באים? לנהג. אם מישהו מקבל התקף לב באוטובוס, למי באים? לנהג. כי עברנו קורס עזרה ראשונה. אז כשתוקפים נהג – צריך חוק חזק. אבל פה אין חוק, אין הרתעה, לאף אחד לא אכפת. המקצוע שלנו כבר לא מכובד".
אני יוצא מהחניון ועולה על קו 531 לתחנה המרכזית בירושלים. הנסיעה עוברת חלק אבל ליבי כבד. התחבורה הציבורית צריכה הייתה להיות מקום מפגש נעים בין אנשים, ובמקום זה הפכה לשדה קרב במלחמה שבה כולנו מפסידים.
