כשלירז מנגן, תלמידת אולפנית אמית ישורון מפתח־תקווה, בחנה את הקורסים החדשים שנפתחו בפניה כשעלתה לכיתה ט', היא גילתה אפשרות מעניינת: בין הרחבת לימודי תלמוד להגברת מחשבים, צץ קורס בחירה יוצא דופן. "יש לנו בכיתה ט' קורס בחירה פעם בשבוע, והשנה יש אפשרות ללמוד קורס די־ג'יי בבית ספר רימון", היא מספרת. "איך ששמענו על זה עפנו, כולנו".
לירז מוסיפה, כי ישר ידעה שתתחבר לקורס. "ידעתי שאני מתאימה לזה כי אני מאוד אוהבת מוזיקה. זה תחום חדשני שזר בעולם שלנו, ממש התלהבתי. החיים שלנו עכשיו זה המוזיקה".
עדי שחם, תלמידה בקורס: "אני מנגנת על תופים. בכלל, אנחנו בית מוזיקלי. אחותי במגמת מוזיקה, אח שלי די־ג'יי ועוד אח במוזיקה. והם ההשראה שלי. אני חושבת שתחום כזה עדכני שיכול לשלב אותנו בחברה הישראלית זו ברכה".
מה גורם לדעתך לחוסר השילוב?
"אנשים חושבים שאם אנחנו דתיות אנחנו לא יכולות לעשות שום דבר. אלו דעות קדומות. ישר כששמעתי על התחום הזה קפצתי על ההזדמנות. גם כי אני אוהבת מוזיקה וגם כדי לשבור את הסטיגמה. מוזיקה יכולה לחבר אנשים, לעשות טוב לכולם. בכל פעם שהמדריך נותן לנו לתרגל אני מרגישה שמצטבר לי ביטחון עצמי. הוא אמר בשיעור הראשון ש־90 אחוז הוא ילמד אותנו אבל עשרה אחוז זה אנחנו מול הקהל, וזה תלוי רק בנו. חייבים לנגן עם ביטחון עצמי. מוזיקה היא הגשר בין כל הקרעים במדינה ובעולם ויש לי הרבה דוגמאות לזה".
תני אחת.
"בכל פעם שיש עצרת מביאים זמר שינגן וישיר, זה מה שמחבר ומרגש וזה מה שמושך את תשומת הלב. במוצ"ש היינו בכיכר החטופים והיו אמנים אורחים. מצאתי את עצמי רוקדת עם בנות שאני לא מכירה, חילוניות, דוסיות, כולן בשביל אותה מטרה. אנחנו עם אחד וצריכים להישאר מאוחדים. החלום שלי הוא לנגן בבת־מצוות, בהרקדות, לא לשכוח מאיפה באתי, להתחיל בקטן. ואם אצליח החלום הגדול של כל די־ג'יי זה לנגן בטומורולנד, שזה פסטיבל המוזיקה הכי מפורסם שיש".
גם תהל אסרף ושירה גלעדי שמעו על מגמת המוזיקה ודמיינו את עצמן על הבמות הגדולות ביותר בעולם. "מוזיקה זה הדבר האהוב עליי", מספרת תהל בחיוך ענק. "כשהוציאו אותנו פעם ראשונה לקורס בבית ספר רימון זה היה קצת מלחיץ, אבל מיד כשלחצתי פליי, משהו בי נרגע. כשאת רואה את מה שיצרת בעבודה קשה זה ממש מרגש. את מבינה שאת עושה מה שאת אוהבת ואנשים אוהבים את זה גם. זו התחושה הכי מספקת שיש".
למרות שנערות עם חצאיות ארוכות לצד הקונסולה עם אוזניות די־ג'יי הן מחזה לא שגרתי, במיוחד במקום כמו רימון, שממנו יצאו גדולי הזמרים החילונים של דורנו, הן חושבות שזה הכי טבעי ורגיל בנוף. "זו סטיגמה שצריך לנפץ", מכריזה תהל. "דתיות יכולות לעשות הכל, אבל אנחנו בוחרות להתאים את עצמנו לסיטואציה. לא ללבוש משהו חשוף, למצוא הופעות שכן נוכל לנגן בהן ולשמור על האמונה שלנו והחוקים. יש אירועים של חילונים שאפשר לבוא להופיע בהם ולתת את הכי טוב שלנו. דתיות יכולות לעשות מה שהן רוצות. אנחנו רוצות שכמה שיותר נשים יקראו את הכתבה ויידעו את זה".
עדי: "המצב עכשיו מאוד מורכב, עם כל הלחימה והפילוג סביבנו, אבל אנחנו לומדות לחיות לצד זה ולא שוכחות אף פעם מה קורה בארץ. חושבות על מי שנלחם ובמילואים. יש לנו אחים שעדיין בצבא ובמילואים והאולפנית תומכת ודואגת למשפחות שלנו. וזה גם התפקיד של המוזיקה. דווקא ברגעים הקשים האלה לבוא ולגשר בין כולם ולשמח ולהיות אופטימית".
שירה: "זה שאנחנו דתיות, זה לא אמור להגביל אותנו. אני בבוקר אתפלל, ואז אלך לנגן כמה שעות ואתלבש מטורף אבל צנוע וזה לא מתנגש אחד בשני. אפשר גם וגם. אפשר הכל, זה תלוי אם את פותחת לעצמך את האפשרויות".
מנהלת אולפנית אמית ישורון מבשרת יעקבס ורוני קורל, סמנכ"לית שיווק ופיתוח ומנהלת החוץ של רימון, יזמו את הכנסת מגמת הדי־ג'יי. "אחד הדברים שמאפיינים את האולפנית זו התפיסה שהבנות שמתחנכות פה יגדלו להיות נשים עצמאיות וחזקות, שמביאות את הכישרונות שלהן לידי ביטוי", אומרת המנהלת יעקבס. "המטרה היא לתת לבנות כלים להגשים את החלומות שלהן והכל לצד חיזוק הערכים שלהן. יש כמובן קצת מגבלות, ויש מתחים לפעמים, אבל אנחנו לומדות למצוא כל אחת את השביל העצמי שלה. הגשמה עצמית זה ערך חשוב".
רוני קורל: "אנו עדים ליותר ויותר נשים הנכנסות לתחום ומתקלטות באירועים. יותר מכך אנו עדים היום לנשים ונערות מהמגזר הדתי והחרדי הנרשמות להכשרות די־ג'יי. הקורס מכשיר אותן לשמש די־ג'יי בשטח כמו כל די־ג'יי מקצועי מהשורה הראשונה ומקנה לבנות שליטה טכנית ועמידה מול קהל. בסוף הקורס הן תוכלנה להוביל את המוזיקה במסיבות בבית הספר, אירועי בנות־מצווה ועד לאירועים הכי גדולים".
