שטפן צוויג // סוד בוער } תרגום: הראל קין } תשע נשמות } 136 עמ' ׀ ׀ בלהט סוד } תרגום: אברם קנטור } פועלים, הקיבוץ המאוחד } 112 עמ'
קולו בעברית של הסופר היהודי-אוסטרי שטפן צוויג (1881-1942), אחד הסופרים המתורגמים ביותר לשפתנו, הוא קפלה של קולות רבים. אחד האחראים העיקריים לכך הוא הראל קין, שמעמיד בהוצאת 'תשע נשמות' קורפוס עברי מחודש של צוויג, שחלקו מתורגם שנית (או יותר מכך), וחלקו מופיע לראשונה בעברית. כעת רואה אור בתרגומו הנובלה 'סוד בוער', ובמקביל מתפרסם מחדש בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' תרגומו של אברם קנטור, שראה אור לראשונה ב-1997, תחת השם 'בלהט סוד'. הנובלה תורגמה לפחות עוד פעמיים לעברית: כבר ב-1954 על ידי דב קמחי, בהוצאת 'מסדה', אז נקרא 'סוד צורב' ולאחר מכן ב-1985 על ידי צבי ארד בהוצאת 'זמורה ביתן' כ'סוד כמוס'.
פרסומם במקביל של שני תרגומים לספר, שרואה אור בסך הכל בפעם הרביעית בעברית (חמישית אם סופרים פעמיים את תרגומו של קנטור), הוא אירוע נדיר בשדה המו"לות המקומי, ששמור לרוב ליצירות מופת בודדות. על אף שיש לתהות על השיקולים המו"ליים בהוצאת שיטפון התרגומים של צוויג בעברית — בעוד יצירות חשובות אחרות מהספרות הגרמנית של המחצית הראשונה של המאה ה-20 ממתינות עדיין לתורן — הנובלה הצנומה בהחלט עשויה להיחשב אחת מפסגות יצירתו של הסופר הווינאי.
הנובלה עצמה, שראתה אור לראשונה בגרמנית ב-1911 עוסקת במפגשם של אדגר, נער יהודי חולני בן 12 הנופש עם אמו בבית הבראה הררי סמוך לווינה, עם זר מסתורי אשר חודר לחייהם של השניים והופך אותם על פיהם. היסוד המהפנט בנובלה של צוויג נעוץ בפער שבין תודעתו הילדית של הנער הדחוי, שמאמין לרגע כי מישהו רואה אותו כפי שהוא, לבין עולם המבוגרים על כפל-לשונו, צביעותו ונכליו. במהלך מסעו לומד הנער כי למילותיהם של מי שמתחזים לאוהביו אין תמיד משמעות, וכי הם משתמשים בהן בתחכום ובעורמה כדי לזרות חול בעיניו ולטייח את מעשיהם. כשאמו של הילד מציעה כי חלם מאורע שהותיר בו חבלות של ממש, קשה שלא לחשוב על המושג העדכני "גזלייטינג".
נראה כי אפשר לתלות חלק מהפופולריות של צוויג בישראל של ימינו גם בסיטואציה הפוליטית שמהדהדת את חוסר היציבות של אוסטרו-הונגריה ערב מלחמת העולם הראשונה. עוד בזמנה נקראה הנובלה גם כמשל כללי למאבק הבין-דורי באימפריה (שמתואר היטב גם ב'העולם של אתמול'). בתקופה של מנהיגים מזדקנים ודור צעיר מיואש וחסר אמון, היא מכפילה את כוחה.
מעבר לתובנות הפוליטיות העדכניות, אפשר להסביר את כוח המשיכה של צוויג כסופר, שמתבטא גם כאן, גם בפואטיקה בהירה וקולחת, ובטוויית עלילה מותחת, שיוצרת סמיכות מתמדת בין חיי הנפש של הגיבורים להתרחשויות החיצוניות. הרבה לפני 'נטפליקס' ידע הסופר האוסטרי, מקורבו של זיגמונד פרויד, שהושפע עמוקות מהתנועה הפסיכואנליטית, לסיים כל פרק בקליף האנגר אפקטיבי למדי, ולהוליך את הקוראים בנשימה עצורה אל הסוף הבלתי נמנע, הכרוך בהתפכחות ואובדן התום.
הפרסום המקביל של שני הספרים מאפשר להפנות את המבט אל עבודת התרגום עצמה, ולבחון כיצד תפיסות תרגומיות שונות באות לידי ביטוי בפועל. שני התרגומים נעשו על ידי אנשי מקצוע מעולים, והקריאה בשתי הגרסאות קולחת. אמנם שניהם ממשיכים מסורת ארוכה בתרגום העברי של הגבהת המקור, אך הם נבדלים בנימה ובחיתוך השפה. הגרמנית של צוויג אמנם בהירה ומתאימה לתקופתה, אך התיישנה מאז נכתבו יצירותיו, כך שבחירה במשלב עברי גבוה אינה חסרת הצדקה.
חלק מההבדלים בין התרגומים ניכרים לעין כבר במבט ראשון, החל בכתיב השונה של שמו הפרטי של צוויג בעברית (סטפן ב'קיבוץ המאוחד' ושטפן ב'תשע נשמות') שקשור במסורות התעתיק שהשתנו, וכלה בשם הנובלה, 'בלהט סוד' ('הקיבוץ המאוחד'), הדרמטי, מול 'סוד בוער' ('תשע נשמות'), המאופק. עם זאת, במקומות לא מעטים — אם בשל מוגבלות אפשרויותיה של השפה, ואם בשל היות המתרגמים בני אותו זמן — התרגומים אינם כה שונים זה מזה. למעשה, בקריאה בשניהם לסירוגין לא תמיד זכרתי באיזה תרגום אני קורא כעת.
לשני המתרגמים פתרונות מעוררי השתאות, לצד מקומות מוּקשים. בחלק מהמקומות יוצר קנטור צירופים מעט מלאכותיים, דוגמת תיאור שמלתה של האם כ"שופעת הצללה", בעוד אצל קין היא פשוט "הטילה עליו צל". במקומות אחרים התחביר בתרגומו מעט מסורבל. "הולכים ונעשים יותר חשוכים נדחקו הצללים אל תוך החדר", מתרגם קנטור; ואילו אצל קין "הצללים חדרו לחדר קדורניים יותר". לעומת זאת, קין בוחר במליצה "זה הגדיש את סאתו של הילד"; כשהתרגום של קנטור, "זה היה יותר מדי בשביל הילד", אולי מילולי מדי, אך הולם את הביטוי הדיבורי שבמקור.
בחירה מעניינת של קנטור היא השמטת פסקה שלמה מהפרק הראשון, שמתארת את האופן שבו מפרש הברון את כישלון החיזור הראשון אחר מרתה, ואצל קין נחתמת במשפטים: "אבל אחרי ככלות הכל, גם בהתנגדות הזאת היה גירוי, ודווקא הספק הצית את תשוקתו. יהא אשר יהא: הנה נמצאה לו שותפה, והמשחק יכול להתחיל". איני יודע את הסיבה להשמטה הזו, אך היא יוצרת מעין הפרעה בנטייה של צוויג לסכם עבור קוראיו את ההתרחשויות, שלעיתים גובלת בהאכלה בכפית. הקיטוע באמצע הדברים, בהסתלקות הנמהרת של האם ובנה, דווקא מחמיא לטקסט.
במקומות אחרים עברית חגיגית יותר נדמית כהולמת:
"מיד שב אל חדר המוסיקה, ופרט על הפסנתר ואלס שבעצבנות קצבו לא נתיישב היטב באצבעותיו". (קנטור)
"לעיתים ניגן איזה ואלס בפסנתר שבחדר המוזיקה, אבל הקצב לא קפץ לו לאצבעות כנדרש". (קין)
כאן נדמה שההגבהה של קנטור ל"נתיישב", יוצרת משפט קוהרנטי יותר בעברית. בחירתו של קין ב"קפץ" קרובה יותר אל הפועל הגרמני, אך יוצרת צירוף מוקשה מעט. עם זאת, אפשר שקין כיוון לאפקט החצצי שנוצר במקרה הזה מסמיכותן של שתי ה-ק', ועשוי להדהד את הנגינה החורקת של הגיבור.
בהשראת המשפט הזה, אפשר לחתום בדימוי המתרגם לפסנתרן, שבעצם הביצוע מקנה פרשנות אישית ליצירה הכתובה. לעיתים דווקא בחריקה, או בזיוף הקל, הכמעט בלתי נמנע, מתגלה משהו על טיב המעבר בין השפות, התפרים נחשפים והעמדת הפנים כאילו מדובר במקור, מופסקת.
שני המתרגמים מנגנים אמנם מעט אחרת את הוואלס שחיבר צוויג לפני יותר ממאה שנה. לקנטור, למשל, נטייה למשפטים קצרים יותר, בעוד קין מרשה לעצמו להתפתל עם התחביר הגרמני. אך השאלה אם השפה מתחדשת כה תדיר עד שיש לתרגם את הנובלה מדי 25 שנה מחדש, נותרת תלויה באוויר. שניהם מיטיבים לנגן במקומות אחדים, ונתקלים באתגר באחרים. אני שאבתי הנאה רבה מצירוף הקריאה בשתי הגרסאות. ואולי היה מוטב אילו היו ההוצאות מאחדות כוחות ומפרסמות תרגום משותף. •
