את השיר "החיטה צומחת שוב" כתבה ב־1974 דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, בעקבות ההלם והאבל הכבד ששררו בקיבוץ עם נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום כיפור, אך מילותיו קיבלו בחודשים האחרונים משמעות חדשה.
כעת, מעט יותר משנה לאחר פטירתה של צמרת, איתרו ילדיה את כתב היד המקורי של השיר, שהיה תמיד אחד השירים המזוהים עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, והפך לאחד השירים המושמעים ביותר בעקבות מתקפת 7 בנובמבר. ילדיה של המחברת החליטו למסור את כתב היד לספרייה הלאומית.
לאחרונה הוציאו חברי להקת הגבעטרון גרסה חדשה לשיר, שביקשה לחזק ולעודד את רוחם של חברי הקיבוצים בעוטף עזה שחבריהם נרצחו ונחטפו ושבתיהם נחרבו במתקפה. בגרסה החדשה הוחלף אחד המשפטים ל”זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם וחייבים לשוב”.
בכתב היד המקורי ניתן לראות מחיקות ותיקונים של הטקסט לפני שהתקבע במילותיו הסופיות, מילות צער וכאב, לצד תקווה והתחדשות. בספרייה הלאומית מציינים כי כתב היד של צמרת מצטרף לכתב היד של מלחין השיר, חיים ברקני, שארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
השיר נשלח קודם לכן להלחנה לנעמי שמר, אשר העבירה אותו לברקני וכתבה לו: "דורית צמרת מבית השיטה שלחה לי שיר שלה עם בקשה לכתוב לו מנגינה. השיר יפהפה, אבל קשה. מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, אני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה עם רגישותך לנושא תוכל לנסות וגם להצליח".
ארכיונאי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית אוהד סופר, בן קיבוץ בית השיטה, סיפר כי "השיר, שבו כל מילה כמעט מבטאת מקומיות, אכן נועד בתחילה להישאר בגבולות הקיבוץ, ומדורית נמסר להלחנה לחיים (יוקי) אהוביה, שאת שיריו אהבה. חודשים רבים היו המילים בחזקתו של אהוביה, מלחין וזמר בס מוצלח מהקיבוץ, בעוד הוא קוצר את אותה חיטה צומחת, אך מנגינה לשיר לא נתחברה. באותה תקופה ההכנות לחגיגות היובל לבית השיטה היו בעיצומן ומארגני החג החליטו שלמופע המרכזי יקדים מעמד 'יזכור' לחללי הקיבוץ ומתיו, בליווי שירה של דורית צמרת, ארבע שנים אחרי כתיבתו".
ואכן, בפרוטוקול ועדת החג, שהשתמר בארכיון הקיבוץ, תועד סיפורו של ביצוע השיר בפעם הראשונה, וכך נרשם בו מתוך ישיבה של הוועדה בתאריך 3 באוגוסט 1978:
"עדיין לא ברור אם תהיה מקהלה. יהיה גם יזכור לכל הנפטרים והחללים בליווי שיר שכתבה דורית ונמצא בהלחנה אצל חיים ברקני".
סופר הוסיף כי ברקני, לפי עדותה של אשתו הלינה, הלחין את השיר בתוך חצי שעה, לא לפני שכאב אותו במשך שבועיים. כתב יד התווים המסוגנן, שהעתק ממנו מצוי כאמור בארכיונו שבמחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית, נחתם על ידו בפשטות: "אוגוסט 1978".
ב־14 בספטמבר 1978, בתחילת מופע שנת היובל לקיבוץ בית השיטה, בוצע השיר בפעם הראשונה על ידי חבורת הזמר "הקולית" (נקראה לימים "האשקולית") של חברי וחברות הקיבוץ. היה זה שילוב בין זיכרון לבנים שנפלו והוקרה ל־50 שנות עבודה, יצירה והתיישבות בעמק יזרעאל.
רק בשנת 1983 זכה השיר לתפוצה רחבה כאשר חוה אלברשטיין כללה אותו באלבומה "נמל בית", בעיבודו של מנחם ויזנברג. מאז רבו העיבודים והביצועים והוא הפך לנחלת הכלל.
דורית צמרת הלכה לעולמה בינואר 2023, כמעט 50 שנים לאחר כתיבת השיר שהכניסה אל הנצח. שנה אחר שנה הייתה מקבלת מכתבים מאקו"ם עם הודעות על זכאות לתמלוגים, אך היא התמידה בסירובה לקבלם.
