מי ישלוט ברצועה? אנחנו יכולים להמשיך להתווכח בינינו לבין עצמנו על השאלה הסופר־דרמטית הזאת - בקבינט, בממשלה, באולפנים, ב־X: כן רשות לא רשות, מוצאים חן או לא, לא פחות גרועים מחמאס ומה פתאום לתת דריסת רגל בעזה למי שמעבירה כסף למשפחות מחבלים או פרטנרים לענייני ביטחון ולחזון שתי המדינות. בין שני הקטבים האלה, אין לישראל אסטרטגיה, ונראה שהיא בוחרת שלא להחליט. אבל נראה ששכחנו עוד משהו. יש פה גורמים שצריך לשאול אותם: אתם בכלל רוצים? ואם כן - אתם מסוגלים?
כמעט מדי שנה חוזר על עצמו הריטואל בעזה: 1 בינואר, יום ייסוד פתח, הופך לזירה של תגרות ידיים והשלכת כיסאות בין שני המחנות היריבים בארגון - מצד אחד נאמני אבו־מאזן ומהצד האחר - תומכי מוחמד דחלאן, "הנמסיס של הראיס". חמאס ניצב בצד ומחכך ידיים מול המלחמה שמעוררת תהיות לגבי יכולתה של הרשות לחזור ביום מן הימים לשלוט ברצועה.
1 צפייה בגלריה
(אבו־מאזן השבוע. לפי הסקרים, 80־90 אחוזים מהפלסטינים היו רוצים שיפרוש מתפקידו | צילום: איי-פי, Jacquelyn Martin)
למרות הדיבורים על "לא חמאסטן ולא פתחסטן", עם התסכול בישראל מהקושי למוטט את חמאס ולבסס סדר חדש, עם הקשיים במו"מ לשחרור החטופים, וכשברקע הביקורת הבינ"ל בנושא ההומניטרי והרחבת הסיוע "מעל ראשה" של ישראל - ניכרים ניצני התפכחות מהסיסמאות של שלילת מעורבות הרשות (פתח), ביום שאחרי.
כך בלטו בימים אלה שיחות ראש המל"ל הנגבי, באישורו של רה"מ, עם מפקד המודיעין הכללי הפלסטיני, מאג'ד פרג', על פריסת אנשי המנגנון בעזה, בעיקר כדי להגן על שיירות הסיוע מביזה; הוויכוח שהתפתח בקבינט כששר הביטחון הציע להטיל על גורמי פתח את האחריות האזרחית בעזה, והותקף על ידי נתניהו ושרי הליכוד שטענו כי בכך נפתח השער למעורבות הרשות בעיצוב היום שאחרי וכי "אין מחליפים ארגון טרור בארגון טרור אחר"; והידיעה שהתפרסמה אתמול ב"וול סטריט ג'ורנל" על התוכנית שמקדמים גורמי ביטחון - ושנתניהו עוד לא נתן לה את תמיכתו - לבסס הנהגות מקומיות לא מזוהות פוליטית עם תמיכה פוליטית וכלכלית של מדינות ערביות.
דחלאן דווקא לא ינהיג
הרשות נתונה באחד מרגעי השפל הקשים שלה: היא ניצבת בשולי סדר היום הפלסטיני שמוכתב על ידי חמאס, סובלת מדימוי ציבורי ירוד - 80־90 אחוז מהפלסטינים היו רוצים שאבו־מאזן יפרוש מתפקידו - כפי שעלה בסקרי המכון הפלסטיני למדיניות ולדעת קהל בראשות ח'ליל שקאקי בשנים האחרונות. היא מואשמת בשחיתות, נפוטיזם, היעדר דמוקרטיה ואי־ייצוג הדור הצעיר. גם המאמץ לקדם רפורמות וליצור "רשות פלסטינית מתחדשת", בין היתר בלחץ אמריקאי, לא מתרומם.
במצב כזה, ניכרים מוטיבציה וביטחון מוגבלים למדי מצד הרשות לשלוט על 2.2 מיליון עזתים שבמשך 17 שנה חונכו על ידי חמאס לראות באבו־מאזן משת"פ של ישראל, וכל זאת באזור הרוס לחלוטין שרוב תושביו הפכו לפליטים. הרשות, שבקושי שולטת ביו"ש, תתקשה לאכוף סדר ציבורי ומרות שלטונית על אזור שבו הכאוס עמוק, וחמאס ימשיך להתקיים גם אם יוחלש. יתרה מכך, לא ברור אם יש לרשות בסיסי תמיכה ציבוריים ופוליטיים כלשהם בעזה, שבאמצעותם תוכל לנהל את האזור. פתח הוגבל במשך שנים ביד הברזל של חמאס, ועשרות אלפי הפקידים המזוהים עם התנועה הוצאו ברובם לגמלאות (או הושלכו מהגגות) לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ב־2007 והוחלפו באיסלאמיסטים.
"הרשות שולטת בעיקר ברמאללה, בית־לחם ויריחו, בעוד ביתר חלקי הגדה המערבית שליטתה היא מתחת ל־50 אחוז, כמו שרואים בג'נין, וגם בחברון. אם צה"ל ייסוג מהגדה היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן", אומר סאמר סינג'ילאווי, מראשי מחנה דחלאן ביו"ש, שיש לו כמובן ביקורת חריפה על אבו־מאזן.
מעמד הרשות בעזה רעוע, כאמור, במיוחד. העזתים זוכרים לאבו־מאזן את הסנקציות מהעשור האחרון, כמו הפסקת תשלומים עבור מים וחשמל. "אפשר אפילו להגיד שבעזה שונאים את אבו־מאזן לא פחות מאשר את ישראל", אומר סינג'ילאווי. כאלטרנטיבה, הוא מציע להקים בעזה ממשל פלסטיני, שבו אבו־מאזן יהיה בעל מעמד סמלי של נשיא, דחלאן ישולב כדמות מפתח (אך לא כמנהיג הראשי), ולא יהיו חברים בו גורמים שמזוהים עם חמאס.
פ', ראש ארגון בלתי ממשלתי בולט ברצועה, מציג עמדה הפוכה. "השנאה האדירה כלפי חמאס על האסון שהוא חולל יכולה דווקא לשחק לידי אבו־מאזן", הוא מציין. "החלשת חמאס והצורך של הציבור במושיע עשויים להקל עליו, ואולי אף להפוך את שלטונו בעזה לאפקטיבי יותר מבגדה. היום אתה יכול לשמוע אפילו פקידים בשלטון חמאס שאיבדו בני משפחה ובתים ומתחילים להאשים את סינוואר באופן ישיר במצב הנוכחי".
התסכול המצטבר ברשות מצא ביטוי לפני שבוע בהודעה חסרת תקדים בחריפותה שפירסם פתח נגד חמאס, לאחר שחמאס טען שמינוי ראש הממשלה החדש ברמאללה בוצע בלי התייעצות לאומית רחבה. בהודעת פתח נטען שחמאס המיט על הפלסטינים "נכבה חריפה מזו של 1948, סחף אותם בהרפתקה טראומטית בלי לשאול את דעתם, וכנוע לאיראן", וכל זאת בשעה שבכירי הארגון "נהנים ממנעמי החיים במלונות 7 כוכבים במפרץ או ממוקדים במילוט משפחותיהם מעזה". ההודעה שכמו נלקחה מההסברה הישראלית משקפת חרדה גוברת ברמאללה מנטילת מושכות ההנהגה הלאומית על ידי הזרם האיסלאמי, ומהאפשרות שזה ישרוד את המלחמה וילטוש עיניו ליו"ש.
פחד עצום מהמשימה
לצד שאלת היכולת או אי־היכולת של הרשות לשלוט ברצועה - יש שאלת הרצון. רשמית, הרשות רואה את עזה כחלק בלתי נפרד ממנה, אבל הפחד מגודל המשימה עצום. בהקשר הזה מדגיש מוחמד דראע'מה, איש תקשורת בולט מרמאללה, כי "הרשות עשויה לחזור לעזה, אבל רק אם יקודם הסכם פנים־פלסטיני".
לדבריו, "במהלך המלחמה גברו בשורות חמאס קולות שקוראים לאמץ את המודל של חיזבאללה, כלומר לסגת מעמדות השלטון ולהתמקד ב'התנגדות'. אלה רואים ברשות פרטנר שיכול להעניק להם את 'קליפת הממשל' החלשה, בדומה ללבנון". בשיח הרשתי הפלסטיני מנגד, טוענים כי אין סיכוי שחמאס יסכים אי פעם לוותר על השלטון בעזה, וכי גם אם יהיה הסכם עם הרשות הוא יהיה כסות קוסמטית שתאפשר לחמאס המשך שליטה.
לאור הבנת הקושי של הרשות לחזור לשמש גורם אפקטיבי בעזה, ישראל צריכה לאמץ את הרע במיעוטו: הקמת מינהל אזרחי פלסטיני על בסיס כוחות מקומיים שיעמוד בזיקה ישירה לרשות, במקביל לאחריות ישראל על הממד הביטחוני. הדבר מחייב את ישראל להתפכחות כואבת: לא ניתן יהיה לקדם סדר חדש בעזה בלי לפגוע אנושות ביכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, דבר שניתן יהיה לממש רק באמצעות השתלטות על כל הרצועה ושהייה באזור עד לייצוב חלופה מקומית לסדר הקודם.
