לכאורה, המטרות של כל צד במשא ומתן על שחרור החטופים ברורות: סינוואר רוצה לרוקן את בתי הכלא מאסירים, להוציא את צה"ל מהרצועה, להפסיק את הלחימה, להחזיר הביתה את האוכלוסייה שעקרה לרפיח ולכונן מחדש את היכולות הצבאיות של חמאס. נתניהו רוצה להחזיר את החטופים בתמורה לשחרור אסירים מוגבל ולכבוש את רפיח. כל השאר יישאר בעינו: ביתור הרצועה לרוחב, נוכחות צה"ל בשטח וחופש פעולה שלו, ואקום בצפון הרצועה.
כל אחד והעץ הגבוה שטיפס עליו. מה שלא ברור כרגע הוא כמה כל אחד מהצדדים רוצה בהסכם, ומה סדר העדיפויות האמיתי שלו. לא ברור איך מתמודד סינוואר עם הלחץ שמופעל עליו מדוחא ועם הלחץ הצבאי של צה"ל; לא ברור איך מתמודד נתניהו עם הלחץ האמריקאי והלחצים מבית. נדמה שכל אחד מהם מקווה בסתר ליבו שיקרה משהו, נס או אסון, שישחרר אותו מהחובה להחליט.
3 צפייה בגלריה
במובן מסוים, המצב בצפון חמור מזה שבעוטף עזה: מטולה, השבוע | צילום: אי־אף־פי / JALAA MAREY
זה בוודאי נכון לגבי נתניהו: מהבוקר של 7 באוקטובר ברור שממשלת ישראל חייבת לקבל החלטות קשות, שכל אחת מהן כרוכה במחיר פוליטי כבד. גם אי־החלטה כרוכה במחיר. ההבדל הוא שעל אי־החלטה לא לוקחים אחריות.
רגלו האחת של נתניהו נטועה בישראל של 6 באוקטובר: זאת הקואליציה שלו; זה המשחק שהוא יודע לשחק. רגלו השנייה מיטלטלת באוויר. ההחלטות הנדרשות קשות ממנו, גדולות עליו. הוא לא בנוי לשלם מחירים.
על פי הפרטים שדלפו מדוחא, נראה שבראש סדר העדיפויות של סינוואר עומד כרגע סיום הביתור של הרצועה. צה"ל תפס רצועה רחבה מהגבול עד לים, בין השכונות הדרומיות של עזה למחנות המרכז. אנחנו קוראים לה "מסדרון נצרים". השליטה בו מאפשרת לצה"ל למנוע מהאוכלוסייה שעקרה לדרום לחזור צפונה. היא מאפשרת לצבא לצאת לפשיטות כמו זאת שהשתלטה מחדש על בית החולים שיפא ולאבטח את בניית המזח האמריקאי. הביתור היה גולת הכותרת של המהלך הקרקעי. צה"ל מאוד לא רוצה לוותר עליו.
חשוב לסינוואר להחזיר את מיליון וחצי העקורים למה שנותר מבתיהם. אולי זאת אסטרטגיה; אולי רק טקטיקה. נכון לאתמול, זאת אבן הנגף העיקרית שמפריעה להתקדמות. בסוף השבוע אמור להגיע לאזור ראש הסי־איי־אי, ביל ברנס. בואו יוצר אופטימיות מסוימת: ההנחה המתבקשת היא שלא היה טורח ומגיע אם לא היה מעריך שיש סיכוי להתקדם. אבל שנים של דיפלומטיית מסעות אמריקאית לימדו אותנו שלפעמים ביקור הוא רק ביקור.
קטסטרופת 7 באוקטובר הייתה צריכה להוביל את ההנהגה הישראלית אל מחוץ לקופסה. ייתכן שהיה צריך לשלם לסינוואר ולארגון הרצחני שלו את מלוא המחיר, ואז להפוך דף ולאתחל את המדינה מחדש, עם החטופים בבית, עם העסקה האזורית שמציע ביידן. עתידה של ישראל חשוב מחיסול חמאס.
ייתכן שמוטב היה להתחיל את המהלך הקרקעי בצפון, בגבול לבנון, או לוותר על המהלך הקרקעי בכלל או להתחיל אותו ברפיח. כך או כך, אנחנו לא מצליחים לתרגם את ההישגים הטקטיים של הלוחמים בשטח למפנה אסטרטגי. ראינו איך באוקראינה מלחמה צודקת הופכת לדשדוש כרוני; אסור שזה יקרה גם כאן.
מתנה בדרך בורמה
לצד דרך האספלט הצרה שמקבילה למכשול, "דרך בורמה" במפה הצבאית, זרוקים שקי יוטה לבנים. הם מלאים בקמח, מתנת העם הטורקי לרעבים בעזה. הנדיבות הטורקית מוצגת באותיות גדולות, בטורקית ובאנגלית. משאיות אמורות היו לפרוק את הקמח ברצועה, באחד ממרכזי אונר"א. גם אונר"א זוכה לקרדיט על גבי השקים. איך הגיע הקמח לדרך בורמה? מפגיני ימין, מתנגדי הסיוע ההומניטרי, חסמו את מעבר כרם שלום. בלית ברירה הפנה צה"ל את המשאיות צפונה, לנתיב עוקף מפגינים, עוקף ביזה, עוקף הצהרות ממשלה. הדרך הייתה משובשת, הקשירה רופפת, והשקים נפלו.
במערכה על הסיוע ההומניטרי המרוויח היחיד הוא חמאס: ישראל, שעקרה מיליון וחצי עזתים מבתיהם וניתקה את הנותרים ממקורות המחיה שלהם, לא נתנה את הדעת לשאלה מה העקירה תעשה להם ומה היא תעשה לנו – מה היא תעשה למעמדנו בעולם, לחופש הפעולה הצבאי שלנו וליחסים עם ארצות־הברית. חלק מהנזקים אינם בני־תיקון.
בהתחלת המלחמה הכריזה הממשלה שסיוע לא ייצא מישראל, רק ממצרים. ישראל לא תהיה אחראית בשום פנים למזונם של העזתים, אבל תבדוק כל משלוח. אחר כך נאלצה הממשלה לפתוח את מעבר כרם שלום. צה"ל ביקש להכניס סיוע מהצפון, מארז או מקרני. רק מהדרום, התעקשה הממשלה, אבל בפועל נסעו המשאיות צפונה: השקים שנפלו בדרך יעידו. ואז נמאס לאמריקאים, והם התחילו להצניח מזון מהאוויר, בעצה אחת עם ירדן, ופתחו נתיב ימי, בעצה אחת עם קטאר. רצינו לשלוט בלי לשאת באחריות: בפועל איבדנו שליטה ואנחנו נושאים באחריות.
קנדה החליטה לעצור את משלוחי הנשק; בריטניה מאיימת ללכת בעקבותיה. רעיון האמברגו זוכה לתמיכה בממסד הפוליטי בארצות־הברית. כבר לא מדובר בסטודנטים שיוצאים להפגין עבור 15 שניות בטיקטוק. נתניהו ירש את מקומו של פוטין בראש מדד השנאה במערב. הניסיון של ביידן וממשלו להפריד בין ישראל לנתניהו, ישראל טובה ונתניהו רע, משכנע רק את פעילי המחאה בישראל. את המחיר העולם גובה מישראל כולה.
בני גנץ וגדי איזנקוט, שני אנשי המקצוע בקבינט, צריכים לשאול את עצמם אם זאת המציאות שחתרו אליה בתום חמישה חודשים וחצי. כמו נתניהו, הם נאחזים ברפיח: כאשר צה"ל יכבוש את רפיח, הכל יסתדר. אבל הם יודעים שכיבוש רפיח הוא כרגע לא יותר ממשאלת לב. בצבא יש מי שמעריך שיידרשו שבועות רבים, אולי חודשים, כדי להגיע להעברה מסודרת של מיליון וחצי נפש לאזור אחר ברצועה ולגבש הבנות עם האמריקאים והמצרים.
בלחץ ביידן הסכים נתניהו לשגר משלחת לוושינגטון כדי לשמוע את ההשגות שלהם על רפיח. יעמדו בראשה שניים: רון דרמר וצחי הנגבי. נתניהו יודע מה חושבים עליהם בבית הלבן: את האחד הם לא סובלים; לאחר הם לא מאמינים. במקביל תתייצב שם משלחת בראשות גלנט. השוואת הגרסאות לא תלמד אותם הרבה על רפיח, אבל תלמד אותם הרבה על ממשלת ישראל.
24 גדודים קרביים היו לחמאס. 18 פורקו. שישה נותרו, ארבעה ברפיח ושניים במחנות המרכז. לכאורה, אין מניעה לטפל בכל הכוח בגדודים במרכז, אבל נתניהו מעדיף לריב עם ביידן על רפיח.
בתוך זה בשורה חיובית, אפילו מלהיבה: ההתקפה של הקומנדו הימי על מתחם בית החולים שיפא השבוע הייתה המבצע המוצלח ביותר במלחמה. נעצרו מאות פעילי חמאס וג'יהאד, בהם מפקדים, נאסף חומר מודיעיני איכותי והושג ניצחון במאבק ההסברתי על המעורבות של בתי החולים בעזה בטרור.
מתבקשים שלושה לקחים. ראשון, אפשר להעתיק לעזה את דרכי הלחימה בג'נין, להתארגן בחוץ, ובתוך שעה וחצי לסיים את ההשתלטות. ההשוואה לג'נין איננה שלי: כך תופס צה"ל את הפעילות העתידית שלו ברצועה. לא חייבים להקים נקודות קבע. לכל היותר, להקים מעגנים שניתנים לפירוק בתוך שעות.
לקח שני, אין ואקום. כשישראל יוצאת, חמאס נכנס. ההתבססות המחודשת של חמאס בבית החולים מוכיחה שחייבים לבנות בעזה מערכת פלסטינית חלופית.
לקח שלישי, גדודים שפורקו יכולים לקום מחדש. הרצון קיים; גם האנשים. אין חיסול מוחלט; אין ניצחון מוחלט.
שלשום נכנסתי לרצועה באזור חאן־יונס. כשהייתי שם ב־2014, במהלך מבצע צוק איתן, בתי הפלסטינים הגיעו עד סמוך לגבול. מהבית האחרון ראיתי בעין בלתי מזוינת את הכביסה שנתלתה לייבוש בקיבוץ נירים. מהבתים ההם לא נותר דבר: הבולדוזרים גילחו כל מה שנבנה וצמח בקילומטר הראשון. מערבה משם, אל תוך העיר, כל הבתים הרוסים. דרומה משם, מול קיבוץ ניר עוז, משתרע הכפר חירבת אחזעה. כל בתיו הושמדו. שמש בהירה של חורף מלטפת את הבתים. הלבן לבן מאוד.
כמה עשרות מטרים מהגבול התגלתה מנהרה התקפית. סולם ברזל מוביל פנימה. עומק המנהרה 60 מטרים – כ־15 קומות. התגלו גם מנהרות בעומק 70 ו־80 מטרים. המנהרה התחברה לרשת שהתפרסה עד מרכז חאן־יונס – עיר תחתית ממש. ב־7 באוקטובר הם לא נזקקו למנהרות. הם באו בהמוניהם, וזה הספיק.
ואריה לא ישאג
אתמול, יום חמישי, חל י"א באדר, יום תל חי. ביום הזה לפני 104 שנים נפלו יוסף טרומפלדור וחבריו בהגנה על היישוב. בכל שנה מתקיים מול פסל האריה בבית הקברות של כפר גלעדי טקס זיכרון ממלכתי. חניכי הנוער העובד והלומד ובית"ר עורכים טקסים משלהם. לא השנה: 7 באוקטובר מחק גם את הטקסים בתל חי. ההסבר ביטחוני; התבוסה ערכית. חברים בכיתת הכוננות של קיבוץ כפר גלעדי המפונה יזמו טקס חלופי, לתושבים מהאזור. הם מצטטים משפט שמיוחס לאהרן שר, שנהרג בשדות תל חי סמוך לקרב: "את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים".
תל חי, מטולה וכפר גלעדי ננטשו ב־1920 ולאחר שבועות אחדים יושבו מחדש: כך היה בעבר, בטרם היות לנו מדינה.
50 אלף נפש פונו מיישובי קו הגבול לאחר 7 באוקטובר. בצבא לא מתחרטים על שהגבילו את הוראת הפינוי לרצועה שרוחבה 3.5 ק"מ מהגבול, למרות לחצים של תושבים לפנות עוד. אבל יש מי שמתחרט על פינוי קריית־שמונה, על 25 אלף תושביה. ממדי הפינוי העניקו ניצחון מיותר לנסראללה. הוא פירק עיר בישראל בלי לשלוח לוחם חיזבאללה אחד אל מעבר לגבול.
במובן מסוים, המצב בצפון חמור מזה שבעוטף עזה. בדרום רואים סימני שיקום ראשונים; בצפון מתנהלת מלחמת התשה ללא תאריך יעד, ללא אופק. בינתיים מתפרקות משפחות, מתפרקות קהילות ומתפרקים עסקים. יש הישגים צבאיים; אין בהם כדי להחזיר נפש גלילית אחת הביתה.
מעניין: הממשלה לא מזכירה בפרסומים הרשמיים שלה את החזרת הביטחון לצפון כאחד מיעדי המלחמה. למעשה, הצפון הוכפף לדרום. גם חיזבאללה, גם ישראל, ממתינים למוצא פיו של אחד, יחיא סינוואר.
כמו בצד הישראלי, גם בצד הלבנוני הכפרים ריקים. התפנו מהם כ־100 אלף תושבים. סימנים ראשונים של מחאת מפונים צצים בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות. חשוב יותר – הנוכחות של לוחמי כוח רדואן ושל חיילי החזית הדרום־לבנונית בקו המגע ירדה דרמטית. ההתנהגות שלהם בשטח השתנתה: הם פחות אפקטיביים, יותר חרדים לביטחונם. אבל הירי לא חדל.
הבעיה הגדולה היא טילי הנ"ט. כמות הטילים והאפקטיביות שלהם הפתיעו גורמים בישראל. גם הכטב"מים המתאבדים מטרידים: הטווח שלהם גדול; גם הדיוק. בינתיים הנזק קטן.
זאת לא הסלמה
צה"ל עובד בצפון לפי תוכנית שנקבעה מראש. התגובה לירי של חיזבאללה על בית במטולה יכולה להיות רחוק משם, בבעלבכ או בא־נבטיה. הטנקים שהתמקמו בתחילת הלחימה בתוך יישובים, מחשש להתקפה קרקעית במתכונת 7 באוקטובר, הועברו החוצה. בין חיזבאללה לצה"ל מתנהל משחק; למשחק יש כללים.
אחת לכמה ימים מתפרסמות ידיעות על הסלמה בחילופי האש. הפרשנים מזהירים שאנחנו על סף מלחמה רחבה, מלחמה שתשטוף את כל המדינה בטילים. הפרשנויות לא בהכרח נכונות. צה"ל מעלה מפעם לפעם את הרף; גם חיזבאללה. זאת לא הסלמה – זאת טקטיקה. בשבוע שעבר, למשל, ישראל בחרה לפגוע במטרה משמעותית בעומק לבנון; חיזבאללה שיגר בתגובה טילים לרמת הגולן; ישראל, בתגובה על התגובה, הפציצה בבעלבכ; חיזבאללה שיגר שוב לרמת הגולן; ישראל הפציצה שוב בבעלבכ, ואז כולם הבינו את המסר ונרגעו. לפעמים זה נגמר בהרוגים.
המטרה המוצהרת של ישראל היא לחזור להחלטה 1701 של מועצת הביטחון שסיימה את מלחמת לבנון השנייה ב־2006. גם אם נגיע לכך, במאמץ דיפלומטי או במלחמה, השאלה הגדולה תהיה האכיפה. מי יאכוף? איך? לישראל אין שמץ אמון ביוניפי"ל או באו"ם. האמריקאים מדברים על חיזוק צבא לבנון והצבת יחידות שלו, שמורכבות מנוצרים ומסונים, בדרום. בישראל מדברים על פיקוח מרחוק על פעולות חיזבאללה, בהסכמה ובגיבוי ארצות־הברית ובריטניה. אם וכאשר חיזבאללה יפר את ההסכם, לישראל תהיה לכאורה לגיטימציה להגיב.
כל זה לא מרגיע את התושבים שפונו. "צה"ל לא הפנים את 7 באוקטובר", אומר ראש מועצת מטולה דוד אזולאי. "הצבא הגנתי מדי, איטי מדי. לוקח לו שעות להגיב על ירי רקטות. בינתיים החוליה בורחת ונעלמת".
אזולאי מנהיג יישוב שחי על תיירות וחקלאות. אין תיירות; אין כמעט חקלאות; התושבים שלו מפוזרים בכל הארץ. חמישה חודשים וחצי הוא לא ישן בביתו, שחשוף לאש. רוב הזמן הוא ישן על מיטת שדה, בחמ"ל. כיתת הכוננות שלו מצוידת עכשיו היטב, אבל במצב הנוכחי, כשכוחות גדולים של צה"ל נוכחים במקום, הוא חושב שאין בה צורך. כולם משתתפים בצערו, אבל אף אחד לא יכול לומר לו מתי הסיוט הזה ייגמר.
צה"ל לא חייב להגיב במטולה, אמרתי לו. הוא מגיב בבעלבכ.
"לא מעניין אותי בעלבכ", אמר. "מעניין אותי מטולה".
אדם, חווה והצבא
"הפלג הירושלמי" הוא הכינוי של כת חרדית אלימה, שפועלת בשולי החברה החרדית. היא בולטת בעיקר במלחמה שלה בגיוס לצבא. השבוע פירסמו כלי תקשורת חרדיים סרט וידיאו מתוך פגישה שקיים הרב צבי פרידמן, מנהיג התת־פלג הכי קיצוני בפלג הירושלמי, עם שניים מפעילי אחים לנשק, ליאור בן־צור ואהרון נחומי (בפגישה נכחה פעילה נוספת, אישה, אבל החרדים דאגו שלא תופיע בתמונה).
החילונים ייצגו רק את עצמם: הם לא ביקשו רשות מאחיהם לתנועה. לא ברור מה הניע את פרידמן להסכים להיפגש עם אנשים שעוזרו, הרב מובילי, קורא להם "קופים"; לא ברור גם מדוע בחרו אנשי הכת לתעד את הפגישה ולהפיץ אותה בכלי התקשורת החרדיים. ייתכן שכמו מנהיגי כיתות אחרות, כאן ובמקומות אחרים, כבוד הרב זקוק נואשות לתשומת לב.
בשיחה היו כמה משפטים שאילו נאמרו מפי בלוגר חילוני, היו גורמים ליועצת המשפטית לממשלה להורות על חקירה פלילית. לחרדים מותר: יש עדיין מי שרואה בהם קוריוז, אנקדוטה, סיפור צבע. המשפט המזעזע ביותר נגע לצאצאיו של פרידמן. "יש לי חמש בנות ושלושה בנים וכ־30 נכדים ונינים", אמר. "אם היו שואלים אותי מה אתה מעדיף, שערבים יהרגו אותם או שיהיו חילונים, אני מעדיף את האופציה הראשונה. החילונים זה פשע גרוע ממוות".
אותי עניין ביטוי אחר שעלה בשיחה בהקשר לצבא ושעולה בשיחות עם חרדים אחרים: כור היתוך. "כור היתוך" היה ביטוי שמקימי המדינה הרבו להשתמש בו. הם ביקשו לא רק לקבץ את היהודים מהגולה אלא להתיך אותם למקשה אחת, ציונית, ישראלית, ילידית, אחידה. הם האמינו שכך משקמים עם. עברו שנים עד שהבינו את המחיר ששילמו אנשים בתהליך ההתכה. רעיון כור ההיתוך הפך לקללה, למשגה היסטורי שראוי להתנצל עליו.
אצל החרדים הוא קם מחדש. השירות בצבא, כך הרבנים שלהם מאמינים, הוא מזימה חילונית אפלה, הכור שיתיך את נשמתם. לא לימוד התורה מונע מהם להתגייס, גם לא העיסוק בלחימה או האינטרס הכלכלי של תעשיית הישיבות. הצבא הוא הנחש שפיתה את אדם וחווה: רגע אחרי שיאכלו מעץ הדעת, הם יגורשו מגן העדן.
יש בהם פחד קמאי ויש להם כוח פוליטי. השילוב בין השניים מכשיל ויכשיל כל מאמץ חוקי, משפטי, להבטיח גיוס. הוויכוח הערכי צריך להתקיים (מן הראוי לשלב בתוכו דרישה מקבילה לערבים, במסגרת שירות אזרחי), אבל המחסור בכוח אדם לוחם בצה"ל לא ייוושע ממנו. צה"ל צריך להתמקד במאגר הזמין היחיד שפתוח בפניו, מאגר מצטיין: בנות. כפי שהוכיחו חודשי המלחמה, מ־7 באוקטובר ואילך, איכות הלוחמות שווה, ולפעמים עולה, על איכות הלוחמים. רבות רוצות לשרת ומוכנות לחתום.
אבל מה יגידו הרבנים מהמכינה בעלי, שאל אותי קצין צבא בכיר; מה יגידו חובשי הכיפות בבה"ד 1. הם /מטילים וטו על שירות משותף עם בנות.
מאז 7 באוקטובר לא שמעתי מילה על שירות בנות מפי הרבנים האלה, אמרתי. נניח שיתנגדו. אם צה"ל לא מסוגל להתגבר על הקבוצה הכוחנית הזאת, מיעוט קטן בקרב חובשי הכיפות, הסמוטריצ'ים שמתחת לאחוז החסימה – אולי באמת הגיע זמנכם להחזיר את המפתחות.
רוצים לתרום
"יש לי פתרון", אומר הרב החרדי יונתן רייס, שעומד בראש רשת קטנה של ישיבות הסדר חרדיות, "חדוותא" שמה.
"המלחמה לא שינתה את ההתנגדות של החרדים לשירות בצבא, אבל שינתה את היחס שלהם לחברה סביבם. הם רוצים לתרום.
"כל היעדים שגפני ופוליטיקאים אחרים מדברים עליהם, הם ישראבלוף. דרושים שני חוקים מקבילים: אחד יסדיר בחוק את מעמדם של אלה שלומדים באמת; האחר יבנה פלטפורמות לשירות צבאי לחרדים בתוך הערים החרדיות. צעיר חרדי יהיה חייל בלי מדים וישרת בזק"א בבני־ברק או יעסוק באלקטרוניקה עבור חיל האוויר או באיחוד הצלה או מד"א. הוא ישרת שלוש שנים מלאות, תחת משמעת צבאית. בתקופת ממשלת בנט קמה תוכנית 'קודקוד' שהציעה פתרונות מהסוג הזה. נפתחו 150 מקומות. פנו 3,000. התוכנית מתה בממשלה הנוכחית".
בעבר ביקרתי בישיבת ההסדר של הרב רייס בגן יבנה. הישיבה בונה גשר בין הצעירים שנושרים ממערכת החינוך החרדית לשוק העבודה. "אב שיודע שאם לבן שלו לא תהיה עבודה הוא יידרדר לסמים, בא אליי", אמר לי. "לאב כזה לא אכפת מגפני".
היום יש לו 300 תלמידים, בגן יבנה, בנשר ובירושלים. הפתרון שהוא מציע מתאים לשוליים של החברה החרדית. הפוליטיקאים ידאגו שהוא יישאר בשוליים.
שתי ידיו השמאליות
איך קורה ששר בישראל יושב ביום שלישי לראיון זחוח בטלוויזיה, מבוצר בכורסתו, מבטיח שלעולם לא ייסוג מעמדתו הצודקת, וביום רביעי מודיע שהוא מתהפך ב־180 מעלות? גורמים שהיו מעורבים במאבק נגד ביטול פרס ישראל טוענים שמישהו הסביר לקיש שכאשר ייפתח הדיון בבג"ץ, הפרקליט מטעם חברי ועדות השופטים יחשוף עובדות שיציגו את קיש כשקרן כרוני. עם הפסיקה של בג"ץ תסתדר, אמרו לו. הכותרות מהדיון יהרגו אותך.
קיש שייך לאגף האופורטוניסטי בממשלה. כמו זליג של וודי אלן, אין לו פנים משלו: פניו משקפים תמיד את פני הסביבה. פעם עם תנועה פוליטית אנטי־חרדית, פעם עם הליכודניקים החדשים, פעם עם התנועה האיסלאמית: לעולם שליח. תנו לו תיק של וולט ואופניים חשמליים ותקבלו בדיוק את מה שהזמנתם. המינוי שלו לשר חינוך חייב אותו להפוך לתעתיק אפור של אנדריי ז'דאנוב, קומיסר התרבות בממשלתו של סטאלין. ז'דאנוב הפך לסמל בגלל הדרך שבה רתם את המדע, את האמנות, את התרבות ואת החינוך לשירות המשטר. מי שלא ציית, הוצא להורג או הוגלה לסיביר. קיש הוא ז'דאנוב לייט, ז'דאנוב לוזר.
גילוי הדעת שפירסמה שלשום האקדמיה הלאומית למדעים מונה כמה מהמוסדות שסבלו משתי הידיים השמאליות של קיש וחבריו: הספרייה הלאומית, המועצה להשכלה גבוהה, מכון וולקני וכמובן פרס ישראל. "ההתערבות כוחנית ונעשית משיקולים זרים ולא מקצועיים, בעלי ניחוח פוליטי מובהק", כתבה האקדמיה.
הניצחון במאבק על פרס ישראל הוא גלולה קטנה נגד הייאוש: צריך להיאבק; אפשר להצליח. אני מציע לבלוע את הגלולה עם כוס מים: מאבקים קשים יותר מחכים מעבר לפינה.
