לפעמים נדמה לי שנבחרת ישראל היא לא אסופת כדורגלנים מקצועיים שמתחרה כדי להביא הישגים, אלא תרגיל מחשבתי, ניסוי ערמומי ודי מרושע שבא לבחון את הסבלנות שלנו, חובבי הכדורגל שגרים על פיסת האדמה הצרה והמטורללת בין הים לנהר. לבדוק מתי נישבר, מתי נתייאש סופית, נרים ידיים ונצעק "די! אני לא מפתח יותר ציפיות, לא עוקב בכלל, תעזבו אותי בשקט". ובאמת נעמוד בהכרזה.
הרי אחרי כל הפסד שערורייתי בתוספת זמן, כל כישלון שחוזר בעקביות מטמטמת, אנחנו שוברים את הכלים ומודיעים שזהו, אני עם הנבחרת גמרתי. אבל אז צץ לו איזה חישוב מתמטי סבוך ומופרך, בדל סיכוי שמהבהב קלושות מרחוק או מסלול עקלתוני מקביל - ומיד אנחנו מזנקים בהתלהבות חזרה אל אותה מבחנה ותורמים את גופנו ותקוותינו למדע הכדורגל. אותו מדע שכבר 54 שנה נותן לנו את אותה תשובה, אבל אנחנו מאמינים שאולי בתרגיל הבא התוצאה תהיה אחרת.
הרי מה זה מסלול גביע האומות אם לא דרך מתוחכמת נוספת לטלטל אותנו מחדש, למתוח לנו את קצות העצבים עוד קצת ולהתעלל בנו עם עוד טיפוח ציפיות בדרך לשברון לב צפוי.
אוהדי נבחרת ישראל כל כך מצולקים, שהם יסתכלו על המשחק הערב עם עין אחת עצומה. לא יכולים לפספס, אבל פוחדים ללכת רחוק מדי עם הציפיות ומשאירים עין אחת ספקנית. יקפצו על הספה כמו משוגעים אם יבוא גול של זהבי או גלוך, אבל כשינחתו חזרה הם ייזכרו שגם אם מפרקים את העוכרי ישראל מאיסלנד, ברקע אורבת כנראה אוקראינה החזקה. בדל סיכוי שמהבהב קלושות מרחוק, כבר אמרנו, לא?
הצלקות גרמו לאוהדי הנבחרת להצמיח לא רק ספקנות בריאה, אלא לעיתים, אצל חלקם, אפילו אנטי. אבל עכשיו, עם המלחמה הארורה, עם העננה שתלויה בקביעות מעל הראש, עם הגוש הכהה שתקוע לכולנו בגרון ואנחנו כאילו לומדים לחיות איתו, כולנו נשמח לזרוק את האנטי הזה הצידה ולהיות קצת יותר חיוביים. בא לנו קצת חיובי.
אני לא מפתח יותר ציפיות, אבל בואו נתחיל עם ניצחון על איסלנד ונתקדם מפה.
