בצילום? תום (35), טל (36), עומר (5.5), רותם (3.5), סתיו (5 חודשים).
הבית? תום: "בית קרקע במשק של אמא. משלמות לאמא באופן חלקי, מכסות את ההוצאות. יש במושב בתים שנעים בין 3,000 ל־10,000 שקל. זה הפך לאזור מאוד מבוקש".
תעוז? תום: "אנחנו פה שנתיים וחצי. הגענו מירושלים. כשנולדו הילדים והתחלנו לחשוב מה אנחנו עושות ואיפה אנחנו רוצות לגדל אותם, הרגשתי שהם צריכים את הטבע ואת השקט, בעיקר רותם, שהוא ככה, צריך מאוד את הבחוץ. אני גדלתי פה במושב ולאמא שלי יש פה משק, אז החלטנו להתמקם פה, בבית ליד הבית של אמא. אבא לא בקשר, הוא חזר בתשובה והפך חרדי והם התגרשו כשהייתי בת 16". טל: "יש פה שתי קהילות מאוד חזקות. קהילה של הקוצ'ינים שהגיעו מהודו והקימו את המושב וקהילה של אנתרופוסופיים. הן מאוד שונות ועדיין לומדים פה איך לחיות יחד, אם לומר בעדינות. אני אוהבת את המושב בעיקר בגלל הטבע, אבל יש פה משהו שלא גמור עד הסוף, לא תמיד בקטע טוב. למשל אין ביוב מרכזי, יש בורות ספיגה כמו פעם או אין מדרכות". תום: "המושב עצמו קצת ענתיקה אבל הטבע אמיתי. יש יתרונות וחסרונות כמו בכל מקום".
קוצ'ינים? טל: "זה אנשים עדינים ומאוד מיוחדים. צניעות שאתה לא רואה במקום אחר ואתה מרגיש את זה כשאתה הולך ברחוב". תום: "יש פה את בתי הכנסת שלהם, שאנחנו פחות מחוברות, אבל חוץ מזה אין פה איזה משהו שונה מאוד ממושב אחר". טל: "בטח שיש דברים שונים. ליל הסדר שלהם לא נגמר. עוד שירים, עוד תפילות, עוד מנגינות. יש חלקים שכולם אומרים את אותו קטע בתורו. האוכל מעולה אבל לא מגיעים אליו". תום: "נכון, ובשמחת תורה יש קטע שהולכים לבית של האדם הכי מבוגר בבית כנסת בתהלוכה עם שירים וריקודים ואחרי זה יש סעודה מפוארת. סבא שלי כבר המון שנים נתקע עם זה כי הוא הכי מבוגר, ושבועיים לפני כולנו מגיעים להכין את האוכל". טל: "האמת שאנחנו גם די מחוברות לקהילה האנתרופוסופית. מאוד אוהבים להיות בטבע ואת הפשטות ויש פה גם גנים אנתרופוסופיים במושב".
איך הכרתן? טל: "הכרנו בתנועה בגיל 18 במחנות העולים. היינו בקשר חברי כמה שנים עד שיום אחד זה הפך לחברים פלוס". תום: "אני גרתי בירושלים ועבדתי בפנימייה. טל היתה תל־אביבית בנשמה והסכימה לעבור לירושלים רק לשנה אחת עד שאני אסיים לעבוד, והשנה האחת הפכה להרבה שנים, אבל לא באשמתי. היא התחילה תואר בקלינאות תקשורת בהדסה".
מה את עושה? תום: "יש לי את הריקשה, אוכל הודי שאני מבשלת ואני גם עושה אירועים. זה התחיל קצת לפני שנהיינו זוג. טל חזרה מטיול בהודו והיא נורא התגעגעה לאוכל שם וביקשה שאכין לה. אנחנו קוצ'ינים וגדלתי על אוכל מהדרום, שהוא מאוד שונה, והייתי צריכה להתפתח לכיוון שהיא מכירה, שזה יותר האוכל מצפון הודו. אז נסענו יחד להודו למסע בין מסעדות. היינו 4 חודשים ונכנסו למלא מטבחים. זה די זורם שם. אתה אוכל מנה טעימה במסעדה ומבקש לראות איך עושים אותה, אז אין להם בעיה והם מכניסים אותך למטבח. זה ממש כיף. וכשחזרנו לארץ התחלנו לארח חברים ואני הייתי מכינה את האוכל ההודי. ככה זה התגלגל עד שהפך ממש לביזנס. חברים ביקשו ואמרו שאני חייבת לעשות את זה גם לאנשים מבחוץ. לאמא יש פה חאן ובוסתן והייתה את האפשרות לעשות את זה פה. אמרתי ננסה וזה פשוט קרה. פעם אחת פירסמנו בפייסבוק והגיעו אנשים, אכלו ונהנו וזה התפתח".
הריקשה? תום: "זה הפך לעסק שלי. כל שישי אנחנו פותחים את המקום מ־10 בבוקר עד שנגמר האוכל. יש מוזיקה הודית, צ'אי, מלא תבשילים ומנות ראשונות הודיות. אנשים כבר מכירים ומגיעים וגם מזמינים טייק־אוואי לארוחות שישי. יש פה מלא משפחות וילדים מתרוצצים וזה כיף גדול. בימי חמישי יש ערבים מיוחדים, כל פעם משהו אחר. פעם אחד סדנה של ריקודים בוליוודיים, שאחרי יש ארוחה הודית, ופעם אחרת הופעות של להקות שמנגנות מוזיקה הודית. ויש גם משתה הודי, שזה אירוח של כמה שעות עם מלא מנות שיוצאות אחת אחרי השנייה ומוזיקה".
טל? "אני קלינאית תקשורת בביה"ח אלי"ן, זה בית חולים שיקומי לילדים בירושלים. אני עובדת עם ילדים עם בעיות מורכבות בשפה ובדיבור, אבל עכשיו אני בחופשת לידה".
מצב כלכלי? תום: "משתדלות לא להיות במינוס. החיים יקרים. יש לנו משכנתה על בית שקנינו במבשרת ציון. זו דירה קטנה בבניין ואין סיכוי שנגור שם".
הבילוי שלכן? טל: "לצאת ליער". תום: "ויש לנו דייט זוגי מדי פעם. עכשיו, עם הילדים, זה קורה פעם בכמה חודשים. יוצאות לתל־אביב לאיזה מסעדה או בר, תלוי כמה זמן יש. אפשר גם איזה ספא עם ארוחת בוקר. יש לנו תוכנית לקחת את הילדים להודו לשנה. זה יקרה כשסתיו יהיה בן 3־4. שהם יוכלו לספוג את הודו". טל: זה לא חלום, זו מטרה".
