"ידעתי מראש שאני לא מסתובב שם באופן חופשי. בצפון־קוריאה אוספים אותך כשאתה נוחת בשדה התעופה, נמצאים איתך כל הזמן ומלווים אותך עד שאתה עולה על המטוס חזרה. הלו"ז מוכתב באופן מלא על ידם. אין לך אפשרות 'לגנוב' תמונה או לצלם משהו שהם לא רוצים. זה היה ברור לי מלכתחילה, ובכל זאת, בתוך כל המגבלות האלה, הצלחתי למצוא מרחב חופשי ולהציג לעולם את צפון־קוריאה מנקודת המבט שלי". כך מספר בריאיון מיוחד ל"מסלול" הצלם הצרפתי סטפן גלדייה, זוכה פרס מיתר למצוינות בצילום לשנת 2022, שביקר בצפון־קוריאה וחזר עם רצף של דיוקנאות הבוחנים את האידיאלים הקולקטיביים במדינה הכי סגורה בעולם.
גלדייה (54) יציג את תערוכת הצילומים המהפנטת הזו בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה־11 של PHOTO IS:RAEL, שנפתחת השבוע ביום רביעי במתחם מרכז ענב וגן עופר בתל־אביב.
הוא החל לצלם בגיל 18, ודי במקרה, לאחר שגילה שהפסיד שנה באוניברסיטה וחיפש מה לעשות בזמן שהתפנה לו, הוא לקח מצלמה מחבר ונסע לרומניה שהייתה אז תחת שלטון הרודן צ'אושסקו. "הצגתי את עצמי כסטודנט והצלחתי לצלם במשך 17 יום לפני שנעצרתי. חזרתי משם עם העבודה הראשונה שלי שפורסמה ועוררה סערה, והקריירה שלי התחילה בבום גדול. הרבה מהעבודות שלי התחילו במקרה, למרות שאני לא מאמין במקריות", הוא אומר. בהמשך דרכו גלדייה ביקר בין היתר במלחמה בקוסובו, במלחמת האזרחים באפגניסטן, ששם כמעט והוצא להורג, וכמובן שגם בישראל.
הצלם היחיד ששרד
"הייתי מתבגר לא קל, וזה לא היה רעיון טוב להגיד לי על משהו שהוא אסור או לא אפשרי. אז משך אותי כמובן לנסות ללכת למקומות שאסור ללכת אליהם. ככה הגעתי לאפגניסטן בתקופת מלחמת האזרחים. היינו שם 26 צלמים ונעצרתי ונתנו לכולם עונש מוות. למזלי הייתי היחיד שניצל. אני רואה את עצמי כצלם דוקומנטרי. אני רוצה לתעד ולהביא את הסיפור. ובאפגניסטן היה סיפור לספר. ראיתי אנשים שנתלים ברחובות ואיך שלטון השריעה משתלט על המדינה. הייתה לי אפשרות לחזור לפריז, לשכב במיטה ולבכות או להגיד לעצמי, בוא תנסה לבנות משהו, ונשארתי באפגניסטן שנתיים. אני חושב שההגדרה של צלם מלחמות היא מאוד יומרנית. אני הגעתי לשם כדי לתעד אבל זו לא המדינה שלי וזו לא המלחמה שלי, והדבר היחיד שהיה לי זה חמלה לאנשים שסובלים וניסיון להביא את הסיפור שלהם, ותוך כדי ניסיתי להישאר בחיים ולשרוד. אפשר להגיד שניסיתי להוכיח לאבא שלי שאני לא חתיכת חרא כמו שהוא היה אומר לי כל הזמן, ושמגיע לי כבוד. וגם שילמו לי טוב, אז אמרתי אוקיי - אני אגיע למקומות האלה ואצלם".
אתה יכול להזדהות גם עם הצד התוקפן?
"כשאתה במלחמה אתה סובל, ואני לא זה שיגיד שזה הצד הטוב וזה הצד הרע. אני לא בוחר. זה אף פעם לא שחור או לבן, זה תמיד הרבה יותר מורכב. למשל במלחמת רוסיה־אוקראינה, די ברור שרוסיה היא הצד התוקפני, אבל אני לא בטוח שכל חייל רוסי שנלחם בגבול הוא בחור רע. אני בוחר בהומניות ובניסיון לספר את הסיפור של האנשים שסובלים, משני הצדדים. אני מנסה להימנע מפוליטיקה ולהראות מה שאני חווה. אני לא שופט ולא אכפת לי אם אתה מוסלמי, הינדי, שחור, לבן, צהוב או גיי. מעניין אותי אם אנחנו יכולים להעביר זמן יחד ולשתף זה את זה".
חופש בתוך השליטה
החלום לבקר בצפון־קוריאה ליווה את גלדייה במשך זמן רב. לפני 15 שנה הוא הגיש לראשונה בקשה רשמית לביקור, וסורב. "ב־2016 חבר הצליח להשיג לי פגישה עם נציג של השלטון הצפון־קוריאני בפריז והצעתי להם פרויקט - פורטרטים של החברה הצפון־קוריאנית", הוא אומר. "לפקיד שנפגשתי איתו היה ראש פתוח והוא נתן לי הזדמנות להגיע לביקור הראשון שלי שם".
אבל הכניסו אותך רק כדי שתראה כמה טוב המשטר הדיקטטורי?
"כולם רוצים שיבינו אותם בסופו של דבר. גם רוצחים סדרתיים רוצים להיות מובנים. השלטון בצפון־קוריאה טוען שהם בונים משהו מושלם, מדינה מושלמת לאזרחים שלה. אני לא שופט אלא רוצה לראות ולהבין מה אתם עושים, ואם נותנים לי הזדמנות לבוא ולראות - אני בא. כמובן שהם לוקחים אותי ומראים לי מה שהם רוצים להראות לי. אבל אני לא זה שיגיד 'מה פתאום. אתם רעים אז אני לא מוכן וזה לא אובייקטיבי'. אני הרבה שנים במקצוע הזה ואין דבר כזה אובייקטיבי, בשום מקום ובשום עיתון. בכל עמוד בעיתון יש בחירה. איזו תמונה לשים, באיזה גודל, איך למסגר אותה, ומישהו עושה את הבחירה הזו".
מה הייתה שיטת העבודה?
"אני אוהב לצלם דוקומנטרי אבל גם לשחק על הגבול שבין מציאות לבין מבוים, והחלטתי לעשות סדרה של פורטרטים אייקוניים שתערב בין גישה אסתטית ודוקומנטרית, אבל אתה לגמרי תלוי במארחים שלך. אין מפה, אין שלטים ואתה לא יודע לאן מסיעים אותך. הייתי מגיע, בוחר את הרקע, מקים שתי חצובות עם פלשים ומחכה לאנשים שיעברו. וכשראיתי מישהו מעניין לצילום ביקשתי מהם שיבררו אם הם מוכנים להצטלם. לקחו אותי לבית ספר, לבית חולים, למפעל ולפארק שעשועים, כולם יודעים מראש שאתה מגיע, אבל זה שהייתי סטטי ולא רדפתי אחרי אנשים עם מצלמה - היה טוב לי. כי גם המצולמים היו סטטיים ויכלו להיות רגועים, ויכולתי לבנות את מרחב העצמאות שלי בתוך הסיטואציה. היה ברור שלי ולמצולמים אין שום דבר במשותף, וידעתי שהם לא יוכלו להבין את הסמליות של מה שאני עושה. לא שיקרתי למי שליווה אותי, הייתי ברור איתם מההתחלה לגבי מה שאני רוצה לעשות ואיך אני רוצה לצלם. ולמרות שכל הסיטואציה הייתה בשליטה, הרגשתי שאני מצליח ליצור את החופש האמנותי שלי בתוך זה".
לא שופט את המארחים
גלדייה ביקר בצפון־קוריאה חמש פעמים בתוך שלוש שנים וצילם דיוקנאות בגודל מלא של המצולמים כשהם מביטים למצלמה באופן שקצת מזכיר את התעמולה הקומוניסטית. ברקע נראים הרחובות, פארק השעשועים וחצר בית החולים. הכול מבריק ומצוחצח ומאפשר הצצה לעולם מסתורי ושונה.
מה אתה חושב על צפון־קוריאה?
"אני צרפתי. אני דמוקרטי, רפובליקני, ואין מצב שהייתי יכול לחיות ככה או לקבל את האידיאולוגיה של צפון־קוריאה. אבל גם אם אני לא מסכים איתם, שמחתי על ההזדמנות להביע ולהציג את אנשים של המדינה הזו. הייתי אורח שלהם ולא ניסיתי לשפוט או להגיד להם מה הם צריכים לעשות או לא צריכים לעשות. אין עוד מקום כזה בעולם. צפון־קוריאה תמיד הייתה מבודדת. אין שם שטיפת מוח ולאנשים שם אין חוש ביקורת כי הם לא יודעים ומכירים שום דבר אחר".
