בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי חושבת לאיזה עולם אני מביאה עוד ילדה? הפחדים השתלטו עליי. אני לא היחידה שחוותה עלייה ברמת החרדה מאז אותה שבת ארורה שהפכה את מציאות חיינו. במשך שבועיים לא יצאתי מהבית. הילדים, אני ובן הזוג נשארנו צמודים לממ"ד, וגם את האוכל שהזמנו מבחוץ ביקשנו שישאירו ליד הדלת, כי פתאום כל אדם הפך לאויב אפשרי. החיים כמובן המשיכו, אבל החששות לא עזבו. הם היו שם בכל בוקר בדרך לגן, בזמן שהילדים היו בגן, בנסיעות שלי על הכביש, כשבן הזוג שלי היה על הכביש עם האופנוע, ובעיקר בלילות, כשהיה קשה להירדם. כל רעש, כל קול, כל מבזק או פוש לנייד. תוסיפו לכך את העובדה שההורים שלי גרים צמוד לגבול לבנון וחיים תחת אזעקות בלתי פוסקות, והראש פשוט לא מפסיק לעבוד.
זה הרגיש כמו מציאות חדשה שאין מה לעשות איתה. הרי כולם ככה, לא? ובכלל, מי אני שאתלונן על פחדים? אני מוגנת, הילדים שלי מוגנים, אין לי ילדים או בעל שלוחמים בעזה, אני לא מכירה אישית חטופים או נרצחים, ולהורים שלי יש ממ"ד.
בשלב כלשהו הבנתי שאני לא רוצה לתת לחרדות את השליטה בחיי. התחלתי לקרוא, חיפשתי מידע והבנתי שמותר לי להגיד שאני בסוג של טראומה מ־7 באוקטובר. כן, גם אם אין לי אדם קרוב שמשרת כלוחם, גם אם לא חוויתי ולא ראיתי ולא איבדתי. אני בטראומה כי המדינה שלי נלחמת והמדינה שלי חוותה והמדינה שלי איבדה. כמה שהיא איבדה, כמה אנחנו עדיין מאבדים.
ביררתי עוד וקיבלתי עצות שהועילו ועזרו. דברים שכל אחד יכול להשתמש בהם, לא מסובכים, גם לא מפתיעים. שלושה מהם התאימו לי בדיוק – נשימות עמוקות, תזונה וספורט. אז התחלתי לשתות הרבה מים, לאכול בריא ולהתאמן. כמה פשוט, ככה עבד. השינה שלי השתפרה, הנשימה הפכה כבדה פחות והנפש לקלילה יותר. אני עדיין בדאגות, עדיין חוששת לילדים, עדיין בחששות להורים, אבל משתדלת לנשום עמוק ולהאמין שיהיה בסדר.
לאחרונה נחשפתי לשיתוף פעולה של סופר־פארם עם עמותת נט"ל (לנפגעי טראומה לאומית), שנותן טיפים בדיוק לאנשים כמוני, ואולי כמוכם, שמתמודדים עם תחושות של לחץ ומתח. אני מזמינה אתכם לחפש "עד שנרגיש יותר טוב" ולקרוא על שיטות להרגעה עצמית, שממש כל אחד יכול לבצע לבד בבית.
לי זה עזר מאוד, עכשיו תורכם.
