סיבוב בשעות הבוקר על חוף הים של תל-אביב הוא הזדמנות לצפות בעשרות גולשי גלים שהפכו עם השנים לחלק מהנוף. אבל איך התחיל ענף הגלישה בישראל ומהיכן הגיע הגלשן הראשון לתל-אביב? כמו בהרבה סיפורים טובים - תלוי את מי שואלים. במשך יותר מ-50 שנה נחשב שאול זינר לאחד מהמצילים המיתולוגיים של תחנת חוף פרישמן והוא חלק מחבורת הגולשים הראשונה של העיר.
לעלות על הגל
"זה קרה בשנת 1956", משחזר זינר בן ה-85, שזיכרונו חד וצלול, לבטח יותר ממימי הים התיכון. "יהודי אחד, ד"ר דוריאן פסקוביץ, הגיע לארץ כדי להתנדב למלחמת קדש. שאלו אותו מה אתה יודע לעשות, וכשהבינו שלא משהו שימושי, אמרו לו: 'לך, תהיה בים, אם נצטרך נקרא לך'. דוריאן התאכזב, אבל באמת ירד לים, לחוף שלנו, עם משהו שלא הכרנו, אפילו לא מהסרטים: גלשן. הוא חשב שיוכל להכניס לארץ גלשנים להצלה, כמו בהוואי". בחוף הוא מצא את המצילים שמאי קנצפולסקי, או כמו שקראו לו כולם 'טופסי', ואת זינר והעלה בפניהם את הרעיון. לדברי זינר פסקוביץ אמר להם 'אני אעשה סיבוב בין תחנות הצלה, אראה מי המציל שגולש הכי טוב, ושם אשאיר את הגלשן'. "הייתי אז בן 17, מספר זינר, "וטופסי אמר לי בקריצת עין: 'שאול, תשתדל לעמוד טוב, שיישאר אצלנו'. נכנסתי וישר תפסתי שלושה גלים, והדוקטור התפלא: 'אתה אומר שאף פעם לא ראית גלשן? איך יכול להיות?' הייתי צעיר והרפתקן, והוא אמר: 'זהו זה, פה יישאר הגלשן'". אחרי ארבע שנים שלח להם פסקוביץ' מהוואי עוד חמישה גלשנים. "לאט-לאט החלו כל החבר'ה באזור שבסביבת התחנה לגלוש, וככה קם ענף הגלישה בישראל", מספר זינר.
מכתב מהעבר בתיבה
הסיפור הזה ועוד מאות סיפורים אחרים מתולדות העיר תל-אביב מקבלים סוף-סוף מקום במוזיאון מיוחד שנפתח לקהל השבוע. מתברר שאפילו בעיר עתירת תרבות ומוזיאונים כתל-אביב, שסוגרת בימים אלו ממש 115 להיווסדה, היה חסר מוזיאון שיספר את קורותיה ממקור ראשון, דרך עיני התושבים, וינסה להמחיש בדרכים מגוונות את אותו דבר חמקמק שנקרא "רוח העיר". אחרי שבע שנים של חשיבה מעמיקה, בניית קונספט ועבודת תחקיר מאומצת, כולל תקופת הרצה קצרה, נפתח סוף-סוף מוזיאון העיר תל-אביב -יפו, על שם שושנה וזבולון תומר אחרי שחודש על ידי עיריית תל-אביב וביוזמת קרן תל-אביב.
המוזיאון הממוקם ב"בית סאקורה", משכנו הראשון של בית העירייה, הוא חלק מפרויקט התחדשות כיכר ביאליק, מרחב תרבות עירוני חדש, המעניק מקום של כבוד לכל אחת מחמש האומנויות: בית ביאליק - מוזיאון וארכיון המשורר הלאומי, מוזיאון העיר תל-אביב-יפו, מרכז למוסיקה וספרייה ע"ש פליציה בלומנטל, בית ליבלינג - מרכז העיר הלבנה (אדריכלות), ומוזיאון בית ראובן (ציור). המבנה, שכבר עבר כמה מחזורי שימור, שופץ ושוחזר מחדש ובהתאמות נדרשות (אדריכל מוביל: אורי פדן), בעלות של 30 מיליון שקלים, והפך למשכן יפהפה שנותן כבוד לסיפורי העיר.
עבור חובבי הנוסטלגיה הרגשניים שבינינו, הקומה המרתקת ביותר, היא זו שמתחת לכניסה הראשית. זוהי קומה מעוצבת מאוד, מזמינה, שם תוכלו לחוות תוך שימוש במדיות שונות: סרטונים, קטעי אודיו, צילומים וטקסטים לקריאה, כ-650 סיפורים מראשית ימי העיר ועד ימינו, שליקטו עשרות תחקירניות ויוצרי קולנוע במשך כארבע שנים. קיר של תיבות דואר ישנות, כמו ברבים מהבניינים הוותיקים בתל-אביב, אינטרקום, מפה של העיר, או כרזות שנתלו בזמנים שונים במרחב הציבורי – כל אחד מאלו ממחיש את רוחה של העיר, ומחבר בין ההיסטוריה הפרטית לקולקטיבית. זה המקום שבו אנשים משתפכים מזיכרונות.
באחת מתיבות הדואר מצאנו מכתב תלונה שהתקבל מאולגה, אלמנתו של הסופר אשר ברש, שמלינה שהרחוב שהוענק לבעלה, בשכונת רמת אביב שנבנתה באותם ימים, אינו מרכזי מספיק לסופר במעמדו. גם תשובת העיריה מצורפת. מדובר, כך נענתה, ברחוב ראוי, היות והוא נמצא ליד בית ספר.
באינטרקום, ליד כל שם של דייר ישנו כפתור, שבלחיצה עליו תוכלו לשמוע את סיפורו האישי הנוגע לתל-אביב. משמות מוכרים כמו דפני ליף, שהתחילה את המחאה החברתית של 2011 ועד זוג גאה שאינו מוכר במיוחד, שמספר על הפעם הראשונה שלהם כמשפחה במצעד הגאווה.
שם נמצא גם סיפורו של אילן משה יעקב. "ההורים שלי", הוא מספר בהקלטה, "עלו בשנת 90' מברית המועצות ישר לשכונת התקווה, מטר ממגרש הכדורגל. אמרו לי שיש פה הרבה אנשים ובימי שבתות גם משחקי כדורגל. ושמסוכן להסתובב בחוץ, כי המקום לא מספיק גדול עבור כולם... כילד בן שש אני שומע את השאגות ואת ההמולה של הקהל, וזה מכניס אותך לאווירה. סוג של סרט מלחמה... ומה שמוזר שבסוף אני בכלל אוהד מכבי", (הקבוצה של השכונה היא בני יהודה, א"א).
העדות נלקחה לפני כשלוש שנים ונכנסה למאגר המוזיאון. רק אחרי אירועי 7 באוקטובר, זכרה התחקירנית את השם, וגילתה כי יעקב בן ה-29 שהיה מדריך נוער מוערך ותיכנן להתמודד ברשימה למועצת העיר, הוא אחד מנרצחי מסיבת הנובה.
הסיפורים מקוטלגים לפי נושאים וכל אחד יכול להכניס סיפור משלו (דרך אתר המוזיאון. לגמרי מוזמנים). פה תמצאו את הסיפור על ג'וני בנין, דור שני לדוכן הפלאפל האחרון שנותר מיני רבים בשוק בצלאל, או של ראובן (רובי) עדי, שהקים את מתחם הרמפות המסודר הראשון לסקייטבורדים בספורטק.
באחד הקבצים מופיע הסיפור הלא ייאמן על הבנק שנפתח בסופר של שכונת נווה עופר, לפני כ-40 שנה. "התחלתי לעבוד בסניף הבנק הראשון בשכונה", מספרת מטילדה לוי, "וראינו שלאנשים לא היה מושג בחסכונות או משכנתאות. אז הגינו רעיון חדשני, שהיום לא היה מתקבל על הדעת, ופתחנו דוכן של הבנק בסופר. בזמן שאנשים קונים מלפפונים, שאלתי אם הם רוצים לפתוח תוכנית חיסכון. בהתחלה לא הבינו מה אני רוצה, לרובם לא היה כסף לשים בצד. אבל בסופו של דבר התוכנית הצליחה, והרבה צעירים פתחו, בתמורה ל-30 לירות, תוכנית חיסכון. שנים אחר כך היו באים להודות לי, ומספרים שבזכותי הם קנו בית, או הצליחו לחתן את הילד".
כולם מוזמנים לכיכר
"המטרה", אומרת מיכל בהרב-עוזרד, המנהלת והאוצרת הראשית של המקום, "היא להסתכל לעיר בלבן של העיניים. לא לנסות להגיד לה כמה היא נפלאה, למרות שהיא נפלאה, אבל היא גם עוד הרבה דברים: יש בה ג'נדריפיקציה ומהגרים ותושבי יפו. אנחנו עובדים עם קבוצות משכונת שפירא, נווה עופר ושכונות נוספות שאינן מרכז העיר, מתוך רצון לכלול בתוך סיפורי המוזיאון, גם את הקולות שלא בהכרח נשמעו, ולא היו ביומנים או בארכיון העירוני. יש פה תיקון היסטורי".
את פני הבאים מקבלת כיכר נפלאה, אכן כמו בחו"ל. בניין המוזיאון כולל מספר מפלסים, בהם גינה בקומת הקרקע וגג עם פינות ישיבה, שניהם פתוחים לציבור ללא צורך בקניית כרטיס כניסה. החלל הקטן של המוזיאון הכתיב פתרון יצירתי להעברת הידע: במקום ציורים שתלויים על קירות עם כיתוב מוגבל - תמונות מוקרנות. משהו עניין אתכם במיוחד, ובא לכם להרחיב? אין בעיה. תוכלו ללחוץ על הקיר, לפי סימונים, והוא "יגיב" אליכם. כל נקודה שעליה לחצתם תפתח עוד ועוד הרחבות, לפי תחומי העניין הספציפיים לכם. מדובר בקליידוסקופ אינסופי של מידע, שכדי להכיל את כולו, דרוש ביקור חוזר במקום, אם לא כמה. האינטראקטיביות של התצוגה בהחלט מרשימה, בעיקר העובדה שהמוזיאון יוכל לעדכן את המידע אונליין, לפי נתונים חדשים שיגיעו אליו, בין אם ממבקרים ובין אם ממקורות מידע אחרים.
הדייט המאוד מוזר של דובל'ה גליקמן
לילדים הוקדש קיר עם מפה גדולה ומגנטים בצורת איקונות תל-אביביות, והם מוזמנים לסדר את הדמויות על המפה, לפתח התמצאות במרחב העירוני, וגם לבנות סיפור משל עצמם. עבור המבוגרים היצירתיים נבנה קיר סטייל הכותל המערבי, שבו יוכלו לכתוב פתקים בנושא "דברים שאפשר למצוא רק בתל-אביב".
"העיר רב-גונית ורב-קולית ורב-שכבתית, והיא חיה את הריבוי", אומרת הדס יוסיף-און, מנהלת אוסף הסיפורים של המוזיאון, "וזה הסיפור שלה: 'מה יכול לקרות רק בתל-אביב'. בין אם זו לאה גולדברג שכתבה שיר לילדי הגן, או ראש העירייה דיזנגוף שהתרחץ בים ללא בגד ים, וקיבל קנס". יוסיף-און מדגישה כי הפעם, מדובר במוזיאון שבו יש מקום דווקא ללא מפורסמים, אך אי-אפשר להתעלם מקיומם של אלו בבירת התרבות, האמנות והנדל"ן של ישראל. לצד לא מעט מפורסמים בני ימינו, כהילה אלפרט ואלון אבוטבול שתרמו סיפור אישי, דרמטית במיוחד היא אנקדוטה שתרם השחקן דובל'ה גליקמן, על איך כמעט נפל קרבן לפיגוע פלילי.
"בסביבות 1970 ומשהו", הוא מספר בקטע שהקליט, "הלכתי עם בחורה לראות את רומיאו ויוליה באלנבי ואחרי זה הלכנו ממול, לבר מון פטיט. תקרה זהובה עם כוכבים מכסף, או להיפך. פסנתרן עם פפיון ליווה זמרת רומנייה ששרה אדית פיאף. פריז", הוא מתאר בדרכו הפומפוזית. "שתינו כוסית, יצאנו משם, על יד היה מין מזנון של מישהו שעושה משהו בפיתה. אכלנו, שילמנו, ואני אומר לבחורה: 'בואי נלך'. ממול הייתה חנות של פליפרים, והתחלנו ללכת. ופתאום האיש של המסעדה צועק לי: 'בוא הנה, בוא הנה, לאן אתה הולך? העודף! העודף!' אמרתי לו: 'אתה לא בורח, אני אחזור לקחת את העודף'. אבל הוא רץ אחריי ובאגרסיה מוחלטת התחיל לדחוף אותי בחזרה לחנות. אמר: 'היכנס', הכניס אותי פנימה ואז היה פיצוץ אדיר. החנות של הפליפרים התפוצצה פיצוץ אטומי. זכוכיות באוויר, אנשים נשכבו שם. לקח זמן להתאושש, ואני הסתכלתי עליו במבט של: 'ידעת, ידעת'. הוא הסתכל עליי, נאנח, לקח את היד ואמר לי: 'העודף שלך".
הצדעה לבעלי המלאכה
לצד אוסף הסיפורים שהולך ומצטבר ומזמין למסע אינסופי, מוצגות בהמשך לחדרו המשוחזר של ראש העירייה הראשון מאיר דיזנגוף, גם תערוכות מתחלפות, שנוצרו על ידי אמנים תל-אביבים, או בעלי זיקה לעיר. אחת לשנה יוחלף הנושא ותוחלף התצוגה. השנה הנושא הוא "מלאכה ובטלה", ובמילים אחרות: איך יכול להיות שכולם יושבים בבתי קפה, ועדיין תל-אביב היא המרכז העסקי של ישראל.
אחת הדרכים להמחיש את הדיסוננס היא תערוכת צילומים של עסקים ובתי מלאכה משפחתיים ותיקים שעדיין קיימים (גילוי נאות: פרויקט מרתק שארך שנים, שיצר עורך מוסף זה, אסי חיים, שזכה לכותרת: "המורדים - מסע תיעודי בין העסקים ששורדים כבר עשרות שנים", א”א). אחת התמונות המרגשות בתערוכה היא של האחים משה (87) ופנחס (85) דגן, יצרני המטקות הראשונים של העיר שהקימו את העסק בדרום תל-אביב מתישהו בשנות ה-70 וכיום ממשיכים אותם הדור השני והשלישי חיים דגן (בן 55) ורועי דגן (בן 29). שם בין כמה שולחנות ישנים, מוטות עץ ודיקטים, תיעד אסי חיים את שני האחים יושבים, עיוורים כמעט לגמרי, בני למעלה מ-85, ולצלילי רדיו ישן מדביקים פיסת עץ אחת לשנייה. מדי יום היו מתייצבים לעבודה בלי הנחות וגאים בתוצאה – המטקה הטובה מכולן: טינג דונג.
מוזיאון העיר תל-אביב-יפו, רחוב ביאליק 27, תל-אביב. עוד פרטים על זמני הביקור, סיורים מודרכים ומחירים, תוכלו למצוא באתר המוזיאון.
