אלופת המטילות // ציפור פרומקין } איורים: לירון כהן } הוצאת צילי
פליקס ממעלה גלבוע, גינה מצאלים, דהרה ממרחביה וחרטא מקיבוץ סעד — כולן פרות שהחזיקו בשיא תפוקת החלב בישראל, על פי נתונים שמפרסמת מועצת החלב בחג השבועות מדי שנה. לא צריך להיות טבעוני כדי לחוש את הציניות שבהענקת שם, אקט רגשי-אנושי השמור לרוב לחיות מחמד, לחיה שמצופה ממנה לתת תפוקה של מכונה, ציניות העומדת בבסיס ספרה החדש של ציפור פרומקין, 'אלופת המטילות'. גיבורת הספר היא תרנגולת המכונה מרמלד, שם שכולו מתיקות ותפנוקים, בעוד בפועל חייה קשים ומרים: יום יום, שנה שנה, היא מטילה ביצים ללא הפסקה, ולא רק זאת, גם חקלאי המועצה, הנהנים ממאמציה, אינם מודים לה ואף רואים בה טיפשה. עד שיום אחד היא נעלמת במפתיע, ושבה כשבשורה חדשה במקורה.
זהו ספרה השביעי של פרומקין, שמרבה לעסוק בכתיבתה בשאלות של חירות, התנגדות ופריצת גבולות, תוך שימוש משחקי בשפה. הפעם הסיפור מבוסס על משחק נהדר במילה "הטלה", ומרמלד שלה מתפתחת מהטלת ביצים צייתנית להטלת ספק ובסופו של דבר להטלת כידון, שמסתיימת באקט מלא עזוז של פריצת מנעול הלול ושחרור התרנגולות כולן. ברובד מובלע יותר פרומקין משחקת גם בשורש "א.ל.ף" המשותף לאליפות ואילוף, ומשקפת כיצד מילה רווחת בשפה היומיומית שנאמרת לרוב כמחמאה, יכולה להוות בעצם כלי לשוני למשטור ומשמוע: מרמלד "הטילה והטילה גם כשלא היה לה חשק וכולם קראו לה אלופת המטילות במשק" — תואר שנועד לקדם מאמצי-יתר ללא גמול אמיתי, מכבסת מילים לניצול ולפגיעה. אלופה אמיתית היא בת חורין לבחור את האפיקים שאליהם מופנים מאמציה וליהנות מפירותיהם, מרמזת פרומקין, ובכך שולחת את קוראיה לתהות כמה ממאמציהם ואפילו הישגיהם מופנים למה שהם רוצים באמת? כמה חופשיים הם בכלל?
כמו תמיד, כתיבתה של פרומקין היא שילוב מבריק של שעשוע, דוגמת המשחק במילה "לפקפק" וצליל קולה של התרנגולת "פַּקפֵּק, פַּקפֵּק!", עם כנות מוחלטת ובלתי פדגוגית בעליל המפגישה את הקורא עם המציאות הקשה: "מקומה של תרנגולת הוא בלול או בסיר". הפעם מצטרפים לשילוב הייחודי הזה איוריה הנפלאים של לירון כהן, שכבר איירה לספריה של פרומקין בעבר, אך זהו הפיקצ'רבוק הראשון שלהן יחד והוא מעורר רצון עז לראות עוד משיתוף הפעולה הזה! כהן נותנת למשחקיות ולחופש הפרומקיניים ביטוי ויזואלי חכם ביותר, הכולל שימוש בקווים פרועים, כמעט אבסטרקטיים לעיתים, כתמי צבע עזים, טכניקות שמדמות מגזרות וחותמות, ואלמנטים שיכולים להתפרש במספר אופנים המתגלים במבט שני ושלישי, כמו הכפולה הנהדרת שבה מרמלד תוהה על גורלה בעודה מביטה בבבואתה בשלולית, שבמבט שני מתבררת גם כמחבת ובה ביצת עין — שילוב מצחיק ונוגה כאחד.
זהו סגנון יוצא דופן בנוף איור ספרי הילדים המקומי, שבעשורים האחרונים סובל לא פעם מאמריקניזציה המתבטאת בקווים ריאליסטיים מאוד, טקסטורות מושלמות וחלקות, צבעים רכים ואחידות כללית. כהן, שהכִּתמיוּת והקו האקספרסיבי שלה בספר הזה מזכירים לעיתים את סגנונה של האמנית והמאיירת רות צרפתי, משיבה לילדים את מקומם וכבודם כקהל של אמנות. לכן, על אף שכמה מהכפולות עמוסות מדי ולא מספיק מאוזנות, יש חדווה גם בכך, בעצם הניסיוניות הפרועה הזו, תזכורת שישראל היא מדינה עם תרבות צעירה שעדיין מחפשת את שפת האיור הייחודית לה.
ואולי החיפוש אחרי מה שמתאים ונכון לנו כמדינה הוא שנמצא בתשתיתו של הספר הזה. הבחירה של פרומקין וכהן בחצר המשק כמרחב לבירור שאלות של חירות ושל שעבוד מעוררת מחשבות על חברה שראתה פעם בעבודה בלול וברפת אקט של שחרור הפרט ותקומת האומה, אך עם הזמן הפכה אותם למפעל היפר-קפיטליסטי, כפי שקרה גם במרחבים נוספים שחמדנות, ניצול וצריכה מופרזת פשו בהם, דורסים את היחיד — אדם ובהמה.
הטקסט של פרומקין, יחד עם הבחירה של כהן לאייר אוטו גדול וירוק שמוביל ביצים (וחלב?) כמו בשירהּ של פניה ברגשטיין, ואת כפולת המהומה בלול המתכתבת עם 'ויהי ערב' שלה, מציב מראה לחברה הישראלית שהחלה את דרכה מתוך שאיפה לעצב אומה השבה אל הטבע ואל עצמה, מגדלת ילדות וילדים לחריצות וליצירה, והנה היא משתקפת בה כעבור 70 שנה כשהיא עקומה ומעוותת, מפוטמת ונצלנית, תוהה מה זה אומר בעצם "להיות עם חופשי בארצנו". •
כמה מהכפולות עמוסות ולא מספיק מאוזנות, אבל יש בזה חדווה בעצם הניסיוניות הפרועה הזו, תזכורת שישראל עדיין מחפשת את שפת האיור
