כמו כל עמוד שער ראוי לשמו, מגזין "האקונומיסט" הצליח בגיליונו האחרון לגעת בנקודה אולטרה־רגישה ולשלוח דרכה זרמים לכל הגוף. העובדה שרבים ורבות חשו צורך להגיב לכותרת, "ישראל לבדה", המלווה באימג' עוצמתי של הדגל מתנפנף ברוח, מלמדת לא רק על הלך הרוח במערב, שם מדינות שהתייצבו לצד ישראל בעקבות 7 באוקטובר מתחילות לשאול שאלות קשות; גם בישראל, היכן שמאות אלפים התגייסו להגן על הבית, חלקם אפילו בלי שקראו להם, יש ציבור רחב שמסתכל על עמוד השער ובטנו מתהפכת.
היא מתהפכת לא רק בגלל האמירה הנוקבת של כלי תקשורת חשוב, כזה שראש הממשלה יודע לצטט כשמתאים לו, אלא גם בגלל זרם תגובות שהבליט תפיסה של פופוליזם דתי, שבו הכוח של מדינת היהודים נובע קודם כל מהיחסים הדיפלומטיים עם שערי שמיים. "אלוהים איתנו", הכריז השר עמיחי אליהו, דמות שעצם הנוכחות שלה בציבוריות מטילה ספק בנכונות הקביעה. "לישראל יש עדיין את רוב האמריקאים... וגם את אלוהים!" אמר דיוויד פרידמן, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, שניסה למכור את "עסקת המאה" לאוונגליסטים בתור מיזם לפיתוח "תיירות תנ"כית". הפרשן החרדי אריה ארליך כתב שהשער הזכיר לו שיר קלאסי ביידיש, "א סוכה א קליינע", שמשווה את העם היהודי לסוכה קטנה שמתנדנדת בין רוחות עזות אך לעולם אינה נופלת. ובכן, השיר נכתב בראשית המאה ה־20, רגע לפני שהסוכה כמעט הושמדה כליל, ובתוכה תלמידי ותלמידות חכמים וילדים וילדות שלא חטאו. "יזראל איז נוט אלון", חתם ארליך, "גאד איז וויט הר".
לפני ש"האקונומיסט" רץ להדפיס תיקון והבהרה בגיליון הבא שלו, כדאי להתעכב על היהירות והמגלומניה הטמונה ב"אלוהים איתנו", ולא רק בשל התהייה אם הוא גם מתכוון לשלוח לישראל חימוש כשהאספקה לא תחודש עקב חרם בינלאומי: גם בתוך ההקשר האמוני, הפופוליזם הדתי הינו אחיזת עיניים, וכשהוא הופך למדיניות זאת גם סכנה קיומית. הרי אף אחד מאלה שאומרים "אלוהים איתנו" ותופסים אותו כמנכ"ל של המציאות (לכשעצמה אג'נדה שהייתה גורמת לפרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל להתפלץ), לא יודעים כיצד הוא בוחר להביע את עמדותיו או לקבוע מאילו צעדים הוא מרוצה ומאילו לא. כמו במשל המפורסם על האיש הטובע שצעק "אלוהים יציל אותי" גם למסוק שבא לחלץ אותו, באותה מידה ייתכן שהקב"ה שלח ידידי אמת להזהיר מפני אסון, וכשלא מקשיבים להם אז גם את השער של "האקונומיסט".
הנפנוף בקשר בלתי אמצעי עם כוחות עליונים צריך להזכיר דווקא למאמינים את העלבון האולטימטיבי שהטיח בהם אלוהים, באמצעות הנביא ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם?... ובפרשכם כפיכם אעלים עיניי מכם. גם כי־תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו". וזה מה שבעיקר מטריד בתשובות בנוסח "אלוהים איתנו": הבחירה האנטי־יהודית להתעלם ממורשת מפוארת של הטלת ספק, עריכת חשבון נפש, הכרה במגבלות והכאה על חטאים. באופן הזה, אם מרבית הציבור הישראלי יתפתה להאמין ב"אלוהים איתנו" מהסוג הזה – יהיר, זחוח, גאוותן, מנותק קשר – אולי אלוהים יעניק ראיון בלעדי ל"האקונומיסט" ויגיד: "שמעתי. לא תודה".