אֵם שבִּתה שרדה בדרך נס את מסיבת נובה ישבה על הבמה ובקול צלול סיפרה את סיפורה. את מה שהתרחש במהלך השעות הארוכות שבתה נעלמה לה מתחת לרדאר והתחבאה בתוך צינור מים בשולי הכביש. היא לוותה את דבריה במצגת. ובמצגת, סרטון מהרגע שנמצאה הילדה ונאספה על ידי המחלצים; פניהן היפות של חברותיה שנרצחו בליווי הקלטות קול, ועוד שאר הפתעות. לפתע פילחה צעקה את האוויר: "סליחה, אבל באתי ליהנות". אישה מבוגרת קמה מכיסאה, "יש לי מספיק זוועות בטלוויזיה".
עדותה של האם ניתנה כחלק מאירוע מסכם לרגל חודש האישה באחד הקיבוצים בצפון ושובצה בלו"ז, כך הבנתי, מבלי לעדכן את רוכשות הכרטיסים. "אני מצטערת, אבל אסור לנו לשכוח", ענתה לה האם מהבמה, "אסור לנו לשכוח את הזוועה שקרתה פה". "אבל אני כן באתי לשכוח", התעקשה האישה המבוגרת. עכשיו האם מהבמה התרוממה. "אם לא טוב לך, את מוזמנת לצאת", אמרה והחוותה בידה החוצה לקול תשואות הקהל. "אל תחנכי אותי", השיבה לה המבוגרת בקול סדוק והחלה לפלס את דרכה החוצה, "אני סבתא שכולה". וזהו. אי־אפשר היה לנשום יותר.
הגיע תורנו לעלות. "שתיהן צודקות", לחשה לי חברתי בעת שדידינו בקושי לעבר הבמה. עשר דקות אחר כך, כשהקהל צחק מאיזו שטות שאמרנו, ראיתי את האם חומקת החוצה בעקבות הסבתא. הרגשתי אשמה כפולה. שתיהן יצאו מהאולם. אחת כי ביקשה לשכוח, אחת כי ביקשה לזכור.
אני מחלטרת די הרבה לאחרונה. לא רק אני. כולם במגזר העסקי שלי מסתחררים כעת סביב מתנ"סים ובתי עם ברחבי הארץ, חודרים לאירועי תרבות, אירועי חברה, אירועי יום האישה, אירועי קריאת מגילה, חוגי העשרה, תוכניות בוקר.
המגזר העסקי שלי, רק ניישר קו, הם אנשים שפעם התפרנסו מעבודתם והיום מתפרנסים מדיבור על עבודתם. מסתבר שככל שהתרבות הולכת ומידלדלת והרוח האנושית שוקעת לתוך טיקטוק, כך מספר ההרצאות והסדנאות המוצעות לקהל הרחב, המונה ארבעה אנשים ביום טוב, הולך וגדל. זה כמובן לא עניין של דרישה העולה מהשטח כמו דרכו הנואשת של המגזר - עיתונאים, סופרים, משוררים, תסריטאים, אמנים; או בקיצור, אנשים שלא הקשיבו לאמא שלהם - לקושש לעצמם פרנסה ולהכשיר בדרך עוד דור של אנשים ללא אופק תעסוקתי, אבל כן עם תחביב.
כולנו מראיינים, מתראיינים, משתתפים בפאנלים, מלמדים ב"אקדמיות" לכתיבה, בלייב או בזום, עומדים או יושבים, על במה או סביב שולחן עגול, ובצוק העיתים גם על צוק עם עטים במסגרת מה שמכונה "ריטריט כתיבה בטבע". גם אני כמובן הייתי שמחה להנהיג עדר משלי כ"צאן לטבע" בנושא לא משנה מה - כתיבה, איור, ריקוד או הפרעות אכילה - ולקושש חופשה בריזורט יוקרתי באי יווני, אבל לשם עוד לא הגעתי. בינתיים אני מחלטרת מקומית.
החלטורה השנייה שלי לאותו שבוע התרחשה בדרום. הדוקטור שאיתה דיברתי בטלפון אמרה אנשים מהעוטף ו/או כאלה שחוו את 7 באוקטובר על בשרם; אמרה אנשים כותבים, מוכשרים, שנאספו בפינצטה. יופי, חשבתי. חלטורה מצוינת. בדיוק הסכום שהתכוונתי להעביר לילד שלי במסגרת עזרה לזולת שילדתי.
הגעתי ברכבת. מולי ישבו 11 פרצופים. עוד לא ידעתי בשלב הזה שלא אשכח אותם לעולם. על השולחן הונחו לבקשתי ערימת דפי A4, עפרונות וקצת צבעים. אחרי ההרצאה, נתתי להם תרגיל בכתיבת קומיקס. קומיקס זו כתיבה תסריטאית, דרך מסוימת לספר סיפור. יש את מה שרואים, יש את מה ששומעים. אמרתי: קחו דף, קפלו לארבע, ציירו שתי תמונות וכתבו שני קטעי טקסט, תחליטו על הסדר, קחו בחשבון שארבעת הקטעים צריכים ליצור סיפור. לא, אתם לא צריכים לדעת לרשום. ציירו ילדי חשבון, ציירו כמו ילדים בגן, אל תציירו בכלל אלא כתבו מה רואים, הנושא שלכם הוא געגוע, ניפגש עוד 40 דקות. בזמן שהם עבדו, יצאתי לשחק קצת עם הנייד בחוץ. בדקתי איזו רכבת אספיק לקחת לחזור. "מי רוצה להתחיל", שאלתי משהתכנסנו שוב. "את צריכה להצביע", אמר בחור צעיר עם כיפה, "לא תמצאי אף אחד שיתנדב להתחיל". הצבעתי עליו.
וזהו, הלך עליי. גמרו לי את הצורה. כל הדרך חזרה הביתה בהיתי בחלון. בתחנה של מזכרת בתיה עלה פרפר ענק לקרון. הכל הרגיש לי כל כך סוריאליסטי, מחוץ למציאות, לא הגיוני. למה שלא יעלה גם פרפר? בכלל לא זכרתי שפורים. רציתי שהנסיעה תימשך ותימשך. לא רציתי לרדת. רציתי לשבת ככה בלי לזוז עוד שעות ארוכות.
עבר שבוע. את הכותרות שמאחורי הסיפורים ששמעתי שם מצאתי בקלות. קראתי כל מה שהצלחתי למצוא ברשת. לא רק כי רציתי לדעת עוד ולהישמע לציווי שאותו ביטאה האם מהחלטורה הראשונה: "לזכור ולא לשכוח", אלא כי לפתע תפסתי את כמות הסיפורים הבלתי נתפסת שהתווספו אל ספריית הזיכרון שלנו, סיפורים שחייבים לספר, אלה שעשו את כל ההבדל בין איך שנכנסתי למפגש עימם - לבין איך שיצאתי.
אני נזכרת בסיפור של האם שתיארה את שביל הבשורה שמול חלון ביתה - השביל שעליו צעדו המבשרים - פעם כדי לבשר שהבן וחברתו נחטפו, ופעם כדי לבשר שנמצאו שרידיו; ואני נזכרת בסיפור שכתב האב על כאב הפנטום בירך, שם היה מונח אך לפני רגע ראשו החי של הבן המת; ואני נזכרת בחלום היפהפה שחלמה הבת על אביה שהציל את חיי המשפחה בכפר עזה, כשחיכה למחבלים ישוב על כורסה והשים עצמו כאדם היחיד בבית; ואני נזכרת בתיאור ארבעת רגלי השולחן, כמספר בני המשפחה, שציירה האם השכולה, ומה קרה לשולחן ולבית מאז שאחת מהן נעקרה; ואני נזכרת בסיפור המצחיק כל כך שכתב האב על תנורי החימום שהביא משרד הביטחון אל אוהל האבלים, ועל הזכות שתבעו ילדי המשפחה “להשאיל" אותם להאנגר של החבר'ה במשק, כי קר שם וכי יש להם אישור ממחולל השבעה עצמו, שטען שממסיבה גרועה מותר ורצוי לגנוב כעונש (ומהי השבעה אם לא אחת כזו?) והיו עוד. 11 סיפורים נפלאים שמעתי.
ומאז אני מסתכלת באור אחר לגמרי על מעשה הכתיבה. היא יפתה בעיניי מאוד, הכתיבה. איזה מזל שיש לנו אותה, בחיי. היא צריכה להדליק משואה השנה. כי לספר סיפור, להתעקש עליו, זה בעצם דבר עצום, משהו להודות עליו ולא רק דרך גרועה במיוחד להתפרנס. והסיפורים שנכתבים כעת, הסיפורים ששמעתי, הם כוח חַיּוּת בלתי נתפס. כוח־על, דגי סלמון במעלה נהר שוצף, דרך יפה ונועזת להיאחז בחיים עבור מי שיכול ויודע להשתמש בה. חבורה של אמנים גיבורים פגשתי.
