1. בשבת שעברה אפרת חזרה הביתה מבית הכנסת עם עיניים אדומות. היא בכתה בקריאת זכור. היא תמיד הולכת לבית הכנסת בשבת זכור, אבל רק השנה התפרקה במהלך הקריאה, כשבעל הקורא קרא את הפסוקים על עמלק, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ".
בחודשים האחרונים אני רואה לא מעט פעמים שאפרת מתעמקת בסיפורי הזוועות, ואני מבקש ממנה לחדול. לא להעמיס על עצמה עוד מקרה נורא ועוד סיפור של חטופים ועוד היכרות עם מקרה נורא שקרה. אבל היא מרגישה מחויבות לדעת, חשה כי זה המעט שהיא יכולה לעשות כדי להזדהות עם הסבל הנורא של אחֵיה ואחיותיה שעברו פוגרום נורא, אחיה ואחיותיה שנפלו במערכה ונפלו בשבי.
הנה משהו שהשתנה בנו מאז 7 באוקטובר: מרוב זוועות שעליהן קראנו, זוועות שראינו בסרטונים, זוועות ששמענו מחברים שהיו במסיבה או בקרב, הפכנו לאנשים אחרים. משהו עמוק בתוכנו נחרך מעומס המקרים הבלתי נתפסים שקרו אותנו.
2. גם זה השתנה מאז 7 באוקטובר: הבנו שאפילו היום יהודי יכול להיות נתון להתקפה של פורעים בארצו, ובמשך עשר שעות ויותר להיות לבד, פשוט לבד, מול צמאי דם שמבצעים פוגרום בביתו, במשפחתו ובכל אשר לו. הבנו מה זה להיות לבד. חסר הגנה. ומצד שני, הבנו שבכל מקום כזה יהיו תושבים גיבורים שנפרדים ממשפחתם כדי לעצור בגופם פשיטה של מאות מחבלים, יוצאים לקרב בידיעה שקיים סיכוי גבוה שלא יחזרו. 7 באוקטובר הראה לנו כמה חלשה יכולה להיות המערכת שחשבנו שהיא החזקה מבין צבאות העולם, וכמה גיבורים הבודדים שיודעים להתעלות ברגע משבר. זהו יום עם סיפורי גבורה אדירים. באופן אישי שמעתי ממקור ראשון מאות כאלה. מטבע הדברים אנחנו עסוקים בסיפורי הזוועה הקשים ובמכות שחטפנו, אבל עוד יגיע זמנם של הגיבורים לקבל את עיטורי העוז, בחורים צעירים שחילצו בני ערובה במבצעים מאולתרים, רצו אל התופת ללא פחד כדי להציל את אחיהם ואחיותיהם אשר בצרה ובשביה. הישירו מבט אל הסכנה, וזו השפילה מבטה.
3. גם זה משהו שהשתנה בישראל מאז 7 באוקטובר: מצד אחד, הציבור הישראלי לא מעוניין יותר ולא יקבל יותר תבוסתנות. כל ההבטחות האלה שאם רק נפנה יהיה שקט נוסח אוסלו או ההתנתקות, וכל ההסברים שאם רק ניתן לאויבינו תקווה הם יפסיקו לרצות להשמידנו - זה לא עובד עלינו יותר. מאוד התחדדה ההבנה האינסטינקטיבית של האומה שלפיה ניצבים מולנו מפלצות ג'יהאדיסטיות שמבינות רק כוח. מהצד השני הבנו עוד דבר: שאין דרך להימלט מכך שהפוגרום המזעזע ביותר שידענו קרה בזמן של ימין מלא, ואין דרך שלא לראות את הקשר בין ביבי שהבטיח ביטחון לאובדן הביטחון של כולנו.
זו סתירה עמוקה, מעין תנועת מלקחיים שנוצרה ב־7 באוקטובר: מצד אחד הנטייה ימינה, ומהצד השני ההבנה שהימין הוא שכשל. מה תהיה הדרך ליישב את זה? אולי ההבנה שצריך ימין אחר. לא ימין נוסח אמסלם וגוטליב, לא ימין מפלג, לא ימין ביביסטי.
4. גם זה קרה לנו מאז 7 באוקטובר: אנחנו אוהבים וחושבים ללא הרף על אנשים שלא הכרנו קודם. הביבסים הקטנים, למשל, הפכו לשני ילדים שלא יוצאים מהמחשבות שלנו. הם שם, מרחפים לנו בתודעה כל הזמן, יחד עם יתר החטופים, שפניהם כבר מוכרות לנו ואת בני משפחתם אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים. מאז 7 באוקטובר יש איזו עננה שחורה מעלינו, גוש קבוע בגרון. יש שמות ופנים של נרצחים ונופלים שאנחנו סופגים לתוך העצב הכללי, מרגישים כמו חלק ממשפחת שכול ענקית. כל נשימה שאנחנו נושמים פנימה יש איזה כאב בסופה, כל רגע משמח מלווה בצריבה מרה. כל שקיעה יפה, כל ידיעה מנחמת על מפלס הכנרת מלווה בכוכבית, בתזכורת לכך שלא כולם פה, לא כולם בינינו. יש הבלחות של נורמליות ושגרה, אבל הן לא מחזיקות מעמד. הן באות והולכות והלב עייף ותשוש וגם מתגעגע.
5. עוד שינוי שחל בנו מאז 7 באוקטובר: נגמרה הסבלנות לאי־גיוס חרדים. אין לנו כוח לשמוע יותר על הידברות ותהליכים. אנחנו לא מתרשמים יותר ממחוות סימבוליות, מסיור בצ'ולנטיות של בני־ברק. חסרים לנו חיילים. הבנים שלנו מקבלים הודעה על הארכת השירות, ובפיצריות בבני־ברק צעירים חרדים יושבים בערב כאילו המלחמה היא משהו שלא נוגע אליהם. אנחנו לא מחפשים ריב ומדון, אבל המציאות הזו, שאיכשהו התרגלנו אליה, פשוט לא עובדת לנו יותר. אנחנו רצים משבעה לשבעה, עוברים בין פצועים בבתי החולים, ולא מוכנים להעלים עין ממי שהחליטו שהם שבט לוי, ובזמן שהילדים שלנו בחאן־יונס ישתו כוס תה בבית מדרש וישמרו עלינו משם. לא, אף אחד לא מתכנן להיכנס עם אזיקים לבתי המדרש. אבל גם אף אחד לא יהיה מוכן להמשיך לשלם מכיסו לאברכים שיושבים שם, בעת שאחיהם מוסרים את נפשם בחזית.
6. לא נחזור להיות מי שהיינו. וטוב שכך. אסור שנחזור למריבות ההן. אסור שנחזור ליוהרה ההיא ("חמאס מורתע"). אסור שנחזור להקצנה. אסור שנתרגל להקרבה המדהימה של לוחמי המילואים. אסור שניתן את המושכות למדינה שלנו בידי מי שבזמנם הגענו לאן שהגענו. אסור שנמשיך הלאה כאילו לא היו הדברים מעולם. שבת שלום.
