שוק ההופעות הישראלי רותח, למרות התחזיות השחורות ולמרות המלחמה. האמנים הגדולים ממלאים את היכלי מנורה, את בלומפילד, אפילו את הפארק. כל זה מביא גם לקרבות אגו: מי ממלא מהר יותר, חזק יותר וגדול יותר. הפרק האחרון נרשם אחרי שבצד של איל גולן טענו לשיאי הופעות הקיץ אחרי מכירה באמת נפלאה של הופעות בבלומפילד, ומצד ההפקה של נועה קירל הזכירו את ההישג הגדול שבפארק כפול בקיץ שעבר. בצדק. קירל, בגילה, עשתה היסטוריה גם ברמה עולמית.
אלא שהכותרות על שבירת שיאי ההופעות של כל הזמנים מתעלמות מההיסטוריה. למשל, מפורצי הדרך במופעי הפארק שלום חנוך עם ׳מחכים למשיח׳ ושלמה ארצי, שהיה שם עוד לפני ׳חום יולי אוגוסט' ב־1988. "הם הביאו כל אחד יותר מ־120 אלף איש למופעים הגדולים שלהם באותה שנה", מספר מפיק שעבד עם שניהם. כוורת סחפה פעמיים עשרות אלפים - במופעי האיחוד בשנת 1990 וגם בשנת 2013 (בתמונה), אז חצתה רף של 120 אלף כרטיסים. אתניקס עשתה מופעי ענק בניינטיז, בהמשך גם המופעים עם גולן הציבו רף גבוה.
ויש עוד: רמי וריטה במופע המשותף הראשון, הקאמבק הגדול של משינה ב־2003, כולם במצטבר יותר ממאה אלף. בעבר הקרוב יותר מכר עידן רייכל 164 אלף כרטיסים לפסטיבל הלייב שלו. ואם נסכם את השנה של חנן בן ארי ניגע גם במספרים גבוהים.
הנטייה לשכוח את העבר היא הרגל ישראלי מוכר. בארצות־הברית יש היכלי תהילה, בתעשייה של תל־אביב התהילה מספיקה רק לקומוניקט של היום.
המספרים האלה לא משרתים רק אגו, יש להם תפקיד בקביעת מחירים בשוק החשוב לאמנים בהיבט הפיננסי: ועדי העובדים והרשויות. כשאנשי משאבי האנוש של חברה גדולה קוראים שאמן מסוים שבר שיאי מכירות, הדבר מתבטא גם בתמחור למסיבת הפורים הקרובה. עסקי הרוקנרול.
