בול בפוני / יש ימים שכמו רבים אני מתעורר בתחושת צער עמוק. זו לא תחושה בלתי רגילה נוכח המתרחש פה. ועדיין, לפני שבוע באחד הימים נסעתי לספרייה הלאומית בירושלים לנהל שיחה מול קהל עם רוני קובן האיש והנשמה, להפתעתי חצינו את המרחק מתל־אביב לבירה רק בשעה ורבע, כשהנוף הנהדר שנשקף מהדרך כיסה קצת על צרותינו.
"ממש בול בפוני", אמר מישהו שנסע איתי וציטט מחברי להקת כוורת על ניצחון דוד על גולי גולי גולי גוליית.
לא הבנתי את ההקשר וביקשתי ממנו הסבר. גוליית ודוד במובן הקטן והגדול, הסביר. בחילופי התפקידים שלנו נניח בין האזרח והשלטון. היש אופק־אין אופק. החטופים ומשפחותיהם. הזמן הדָּוִדי ההוא והזה. והציפייה שנירה כבר לסינוואר רב־המרצחים בול בפוני והוא ייפול אפיים ארצה כגוליית ההוא. ובא לציון גואל.
תבוסה / כמה ימים אחרי זה יתרחש משחק התבוסה של ישראל מול איסלנד (איזה דיכאון), אבל בדיעבד אני נזכר שטרם המשחק (שעה שהכל היה מלא בועות אופטימיות), מילמלו כמה משחקני הנבחרת שהם באים לנצח ולעשות טוב לעם ישר'ל. וזה הזכיר לי שפעם, כשהבאתי לאמא ואבא פרחים לשבת, אמרתי להם: "באתי לעשות לכם טוב בגלל כל מה שסבלתם".
"תעשה לנו טוב אם תביא 8 בחשבון", אמרה אמא, שאיפשהו בחלומות שלה רצתה שאהיה אולי רואה חשבון.
בכל מקרה, בעניין עם ישראל, אם רוצים לעשות לו טוב, צריך להתחיל מהדברים הקטנים כגדולים. קודם כל ליישר לנו את הפוני, אחר כך לברר היטב מה קרה ב־7 באוקטובר. לסיים במהירות עסקת שבויים כולל סיום המלחמה בניצחוננו וגיוסם של הבלתי מתגייסים לצה"ל. ויש עוד. להחליף את המגבים של הדמעות, להפוך את המוות למובטל ולשמור על עצמנו ועתיד ילדינו בערנות. אגב, לא ניצחנו את איסלנד בכדורגל (4:1 לטובת האיסלנדים) וזה בהחלט לא עשה לנו טוב.
הספרייה הלאומית / אמרו לי שאני חיב לסייר בספרייה הלאומית לפני השיחה עם רוני קובן, ואכן ממה שהתרשמתי הספרייה הלאומית היא מקום עגול, שהספרים הרבים מקיפים אותו כמו ספירלה, במעין ירידה כזאת אל בטן האדמה, כמו אל הר געש ספרותי מדהים בעיצובו.
עברנו בין התצוגות המדהימות והמראה היה מעורר השראה. "תכף נגיע לספר של הרמב"ם", אמרה מדריכתנו המסורה, ואכן הגענו לאיפה שהספר היה אמור להיות, אלא שהספר המקורי ששוויו למעלה מ־20 מיליון היה שקוע אי שם בכספת באדמה ולא במקומו הטבעי. "זה בגלל המלחמה", הסבירה ואני הסקתי מזה שגם ספרים (ולא רק אנשים) סבלו מהמלחמה הזאת.
הבית / היה טוב. נהניתי מהשיחה עם רוני, אבל שוב שאלתי את עצמי, כמה הבן אדם יכול לשוחח על עצמו? ואיך לפעמים אתה לא מסוגל לחלוק עם איש דבר ולפעמים פשוט בא לך לדבר, לפרק.
"הרעיון לכתוב ספר שכולו עוסק בי מעורר בי מעין אלרגיה", כתב פדרו אלמודובר, מגדולי במאי ספרד, בספר חדש שלו בשם "החלום האחרון". מצד שני, פדרו (תרשה לי לפנות אליך באינטימיות), כל אדם הוא חידה. וכל אחד הוא גם הפתרון. אני למדתי מהאוטוביוגרפיות של טולסטוי, נבוקוב, אייל ברקוביץ' הקוסם ונחום סטלמך, ראש הזהב, יותר ממה שלמדתי בבית הספר.
ואגב, כמה ימים אחרי השיחה בספרייה הלאומית, בהופעה שלי במוצ"ש בהיכל התרבות, העליתי את רוני קובן שיקרא בפני הקהל שיר שלי שנקרא "הבית שלך".
"בתוך הבית שגרת בו פעם רעדו הכתלים בסופות, אחד התגלח כל בוקר ושר ותוך כדי פצע את עצמו", קרא רוני בפני הקהל ברטט לזכר אבי ואביו. ושנינו התרגשנו לזכר אבותינו.
נחיתת הטקסט / הימים חלפו. פורים הגיע. ילדים מילאו את אולמות הסרטים בסינמה סיטי ("וונקה" על איש השוקולד), אבל פורים לא המריא כתמיד כי השמחה הייתה מאיתנו והלאה. ואז בדיוק בעניין זה הגיע אליי הטקסט הבא שנכתב ונעזר בטור של אלחנן סמואל שפורסם ב"מקור ראשון" מיום 25 במרץ 2022. ואני לוקח לעצמי חירות להעביר את הסיפור בשיטת "פאס איט אובר" (תעביר הלאה) כי הוא תאווה לעיניים והכותרת שלו היא: מה קורה כשראש הממשלה כולא משורר ומלחין במטבח, ומבקש שלא ייצאו ממנו עד שיהיה בידיהם שיר אופטימי עבור עם ישראל.
קצת שמח / זה קרה בערב חג הפורים של שנת תשי"ד (1954), כשהגיע ראש הממשלה הטרי משה שרת אל מועדון מילוא בתל־אביב, מועדון התרבות הרשמי של מפא"י. למרות פורים, מצב הרוח בארץ היה קשה, כי יומיים לפני החג רצחה חוליית מחבלים 12 אנשים בפיגוע הגדול ביותר שהיה בארץ מאז מלחמת השחרור. ראש הממשלה החדש משה שרת הגיע למועדון וראה את המשורר יעקב אורלנד יושב עם חברו הטוב, המלחין מרדכי זעירא. ורעיון ניצת בראשו.
"חברים", הוא אמר (ואולי חביירים), "יש לי משימה לאומית עבורכם: כתבו שיר שמח לעם המדוכא בציון".
יוצרים לא אוהבים שמכריחים אותם לכתוב "שירים בהזמנה", אבל אורלנד וזעירא הבינו שהדבר לא ממש נתון לשיקול דעתם והלכו לכתוב במטבח שיר עברי וכשסיימו יצאו השניים עם מילים ודף תווים לשיר שנקרא בפשטות
"שיר שמח" שהולך ככה:
אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.
הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
הַי, הַי...
מכירים? רקדתם אותו פעם בתנועה או בצופים, בכרמיאל או מחולה?
ולסיום: השיר שכתבו אורלנד וזעירא (וששרו צמד העופרים), אמנם לא השכיח מהישראלים את האסון הנורא שקרה להם אבל עזר להם להתמודד עם הכאב ולהמשיך הלאה. והעובדה שראש הממשלה רצה לשמח את העם עם שיר היא יוצאת דופן, לא?
אגב, בסוף הכתבה התבקשו הקוראים לשתף בשיר של יעקב אורלנד שהם מכירים ואוהבים, נוכח העובדה שהחודש, ב־5 במרץ לפני 22 שנה, נפטר המשורר והמחזאי, חתן פרס ישראל לזמר עברי.
אז יש לי יש לי. ואני מדבר על השיר "אני נושא עימי" שכתב אורלנד ללחנו של דוד זהבי ("יצאנו אט") ושאני גאה ששרתי אותו ראשון, ושמילותיו מתחילות ב"אני נושא עימי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד", שיר שמתאים לכל מי שחש מצוער (מלא צער) באישי או בלאומי.
לחזור הביתה / השבוע בהיכל התרבות נפלה טעות ולא שרתי כמדי הופעה את “אנחנו לא צריכים” עם תמונת החטופים מאחור. הטעות הזאת העיקה עליי כל השבוע. שהרי ליבי נתון יומם ולילה לחטופים ולמשפחותיהם הזועקות לשובם. ותפילתם תפילתי. ככתוב בשיר של אבי קורן ושמוליק אימברמן, "ותן שיחזור (יחזרו) שוב לביתו".
ובעניין הדיבור העצמי, אז שפדרו הגאון לא יבלבל את המוח. מותר ואף רצוי שנדבר על עצמנו, על מלחמתנו, שמחתנו וצערנו, כדברי המשוררת רחל שכתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי". כמובן בצניעות, אבל בהבנה שאלה החיים. כמו הספירלה הענקית בספרייה הלאומית, וכמו הספירלה של המציאות המטלטלת שבה אנחנו משחקים ב"נדמה לי" כשנדמה לנו שאנחנו מתקדמים בזמן, אבל (כמו בספירלה ענקית) אנחנו בעצם חוזרים שוב ושוב לאותה נקודת מוצא.
מסובך? אולי. אבל שווה מחשבה.
ודבר אחרון. הדרך מירושלים בחזרה הביתה הייתה הכי מהירה בעולם. כ־40 דקות. וכל הזמן חשבתי שהלוואי שבמהירות כזאת יחזרו החטופים כבר אל ביתם בשלום כדי לעשות טוב להם, למשפחותיהם ולכל עם ישר'ל.
