בחיים לא ראיתי את הדוור השכונתי רציני יותר. בגדול, הוא בחור קטן וזריז שמתנייע עם עגלת הדואר שלו בין הבניינים בשכונה ומחייך לכולם כאילו אנחנו בשנות ה־50 והוא מחזיק בג'וב החלומות. אבל הפעם, כשדפק לי בדלת, כמו שעשה בכל דלת אחרת בבניין, ומסר לי ידנית מכתב רשמי במעטפה לבנה־כתומה, האיש היה רציני כמו הצטננות אצל גברים.
"אני צריך שתחתום לי", הוא אמר בקדרות של רופא המבשר שהביופסיה חזרה ולצערו זה לא נראה טוב. חתמתי לו, נכנסתי הביתה וקרעתי את המעטפה ועליה לוגו חברת "נת"ע" באצבעות רוטטות. מה לעזאזל?
בפנים המתינו חמישה עמודים שכותרתם "פרויקט המטרו – הודעה על כוונה לקנות חזקה בקרקע", ופירטו השתלשלות עניינים מצערת למדי: ממשלת ישראל, באמצעות חברת נת"ע, מתכוונת לקחת מכל תושבי הרחוב – שזה, בין השאר, אני – חלק מהשטח שעליו אנחנו, מה שנקרא, מתגוררים.
בשטח שחלקו עובר ממש בחלק מהבתים – שאגב רשומים על שמנו בטאבו, אבל מתברר שגם הטאבו הוא כבר לא טאבו – הם מתכוונים לחפור, לאורך פרק זמן המוערך, שמרנית, במאה עד מאתיים השנים הבאות, את הרכבת התחתית.
לאירוע הזה הם קוראים "לתפוס חזקה בלעדית בקרקע האמורה", טוענים ש"זוהי הודעה רשמית ואישית בדבר ההפקעה", ושאם למישהו יש בעיה עם זה, הוא מוזמן לקפוץ ראש לים של עזה. ובמילים שלהם: לפנות ליועץ ההפקעות בטלפון המצורף.
האמת, תמיד חלמתי לעבוד עם יועץ הפקעות, ולכן טילפנתי. ענתה הפקידה. שאלתי אותה בעדינות אם זה נכון מה שאומרים על אמא שלהם, ואם זה מדויק שהם לוקחים לי את הסלון כדי להפוך אותו לרכבת. הבחורה ענתה משהו כמו "בהתאם לחוק התרפ"ח ולתוכנית הסטטוטורית המשט"ט, שעליהם חתומה כבוד השר"ה הוד־מעלת"ה רגב, התשובה לשאלתך היא כן".
התייחסתי אליה במלוא הכבוד שבו אני מתייחס לכל נציג שירות של הוט – בצרחות מסדר גודל בלפורי – והיא הפנתה אותי לסעיף נסתר במכתב (לדעתי בכתב לימון) שבו מוזמנים התושבים להיפגש, בעוד כחודש, עם "צוות ההפקעות", שיגיע לשכונה בכבודו.
בתחילת השבוע הנוכחי התקיימה הפגישה עם צוות ההפקעות. לבשתי את גישת "איתי לא מתעסקים" הרשמית שלי (זיפים של שלושה ימים ונעלי בית של דפנה) והצטרפתי לעוד כמה תושבים שכל אחד מהם נראה עצבני יותר מבצלאל סמוטריץ' תקוע בפקק בגלל איזה מצעד גאווה.
ואז הגיעה מירב. מירב נראתה כמו עוד תושבת השכונה, כולל סיכת החטופים, סניקרס ארו ופרצוף כללי של נשות מחסום ווטש. היא אמרה בשקט: "נעים מאוד, אני יועצת ההפקעות של נת"ע".
לרגע התבלבלנו. מה? האישה הזאת היא האיש הרע? עליה אנחנו אמורים לצעוק?
מאותו רגע העניינים הלכו והידרדרו: מירב הייתה נחמדה ואמפתית וגם הציגה לנו את הצוות שאיתה – שני המודדים הנחמדים והשמאי החביב שאמר מיד "אני בעדכם". אבל אחר כך היא התחילה להגיד דברים פחות נחמדים, כמו: "אתם תקבלו שמאות עם נספח שיכלול הערכה של ירידת ערך הדירה", "אתם תוכלו להגיש השגות לוועדת השגות" ו"אתם תוכלו לבחור בין כפייה בכוח, התמסרות חלקית או שפשוט תנסו ליהנות מזה ולקוות שייגמר מהר" – טוב, לא במילים אלה, אבל היא בהחלט אמרה שאנחנו מוזמנים להתנגד להחלטה לקחת לנו חלק מהבית. ושזה לא יעזור. ושבמוקדם או במאוחר תהיה "תפיסה" של השטח.
לרגע כולנו רצינו לבצע תפיסה של הצווארון שלה רק כדי לוודא כמה טוב הוא מחובר לשאר החולצה, אבל די מהר הבנו שאין טעם; האישה היא לא ממשלת ישראל ולא שרת התחבורה. והיא עם סיכת החטופים!
בסוף אנשי הצוות שלה עברו בית־בית, מדדו והראו לנו בדיוק איפה תהיה "תפיסה". יצאתי בזול ולא לקחו ממני שטח (חבל, כבר די סיימתי אצלי בראש את התוכנית העסקית להקמת קיוסק קטן לעיתונים וסיגריות לטובת יוצאי המטרו שיגיחו מבטן האדמה היישר למבואת הסלון שלי), אבל הרגשתי, בפעם הראשונה, מה זה אומר שהאדמה שעליה נדמה לך שאתה יושב בבטחה – כי קנית אותה על פי דין, כי רשמת בטאבו, כי מדובר ביסודות וקירות חייך – לא רק רועדת, אלא יכולה להילקח ממך לחלוטין. שרירותית. מתוקף צו מדינה. בכפייה.
זו אותה כפייה שבמסגרתה המדינה ביטלה – מול הפגנות גועשות – את עילת הסבירות, והחליטה שבעצם אין יותר שום מעשה של פוליטיקאי שאיננו סביר. וזו אותה כפייה שבמסגרתה הרפורמה המשפטית כולה הונחתה על ראשו של כלל הציבור, מעוניין או לא, בחר בממשלה או לא, בעד דמוקרטיה או ביביקרטיה. ככה, בכוח.
וכפייה, בעיקר כשהיא שרירותית וכוחנית, או נועדה לשרת אינטרס ברור ומובהק של צד אחד בלבד, לא באמת יכולה לעבוד. לא לאורך זמן. לא מול בני אדם שיודעים – ובני אדם לרוב יודעים – מה שלהם, מה צודק ברמה הראשונית ביותר, ומהי עוולה ברמה הבסיסית ביותר.
לכן גם הכפייה שבמסגרתה הבן שלי – כמו כל ילד חילוני בישראל – יצטרך להתגייס לשירות מלא בצה"ל בבוא היום, בזמן שילד חרדי מקביל יהיה פטור מזה לחלוטין, לא יכולה לעבור.
כלומר, היא יכולה. היא עוברת כבר עשרות שנים. אבל כולנו יודעים שמדובר בעוולה שרירותית שמשרתת צד אחד בלבד; הצד שלא מעוניין לתת, רק לקחת. הצד שימות ולא יתגייס. הצד שלא מבין "מה שייכת הממשלה למלחמה" ו"למי רע פה", בניסוחו המושלם של השר גולדקנופף – ובאמת, למי? כשאתה פטור מגיוס, ולפעמים גם מעול פרנסה, בהחלט לא רע פה.
רק שזו כפייה. זו כפייה מתמשכת על הציבור הלא־חרדי, היצרני, העובד, המשרת. היינו מקבלים כפייה כזו – כמו שאנחנו מקבלים את ההכרח, הצורך והרצון להקים מטרו בתל־אביב – אם לנוכח ההיגיון שבה, כולם היו נושאים בנטל. אבל הנטל – גם במקרה המטרו – נופל על הראש של החלשים יותר: הישראלים משלמי המסים, ישרי הדרך, חסרי הכוח הפוליטי המאורגן.
את הרכבת הרי יכלו לחפור ממש מעבר לכביש; יש שם מוזיאון ויש בסיס צבאי מאוד לא חשאי (דו"צ). אבל למה להסתבך עם משרד הביטחון כשאפשר פשוט לכפות על התושבים הפרטיים להתפנות, ולמה להסתבך עם המפלגות החרדיות כשאפשר לכפות על החילונים לשרת את כולם?
כי כשאתם בעמדת כוח, תמיד אפשר לכפות. אבל לכל כפייה, היסטורית, יש מועד פקיעה. זמן שבו הזעם והתסכול יפרצו וישברו הכל. והזמן הזה – לפחות בכל הקשור לשוויון בנשיאה בנטל השירות – קרוב מאוד לעכשיו.
אז אולי כדי שהגולדקנופפים ילקקו איזו אצבע – עדיף לא זו שהייתה, ועדיין, תקועה שם – יוציאו אותה מחוץ לחלון וירגישו את כיוון הרוח. כי הרכבת הזו, לפחות, לא תצא שוב מהתחנה בלעדיהם.
ולא; העובדה שהכפייה הזו כבר בת 75 לא מרוויחה לה שום כבוד מצידנו; למעשה, הכפייה הזו חייבת למות. כדי שהילדים של כולנו יקבלו סיכוי שווה לחיות.
