קוראים לו מנחם מנדל וייל, אבל אף אחד לא קורא לו ככה, מסתפקים במנדל. אולי בגלל שחזר בשאלה ושמו המלא, זיכרון ילדותו במשפחה חב"דניקית בשיקגו, אינו רלוונטי לחייו החדשים. אולי בגלל שמנדל נשמע כמו כינוי חיבה, ובמרכז "חוזרים לחיים" בבית החולים שיבא, המטפל בפצועי מלחמה ובו מאושפזים נכון לכתיבת שורות אלו כ-70 חיילים ואזרחים, כולם אוהבים את מנדל. הוא כבר השתחרר מאשפוז אך עדיין מגיע לטיפולים תקופתיים על הקורקינט החשמלי שלו, ונדמה שהוא מוכר במקום יותר מאשר מנהלי המחלקות. רופאות, אחיות וחיילים מאושפזים הפכו את מנדל למזוזה, ולא חולפים על פניו בלי להדביק לו נשיקה. יש לו שיער בצבע השמש, עיניים בהירות, וחיוך שמצליח בלי להתאמץ להסתיר את מה שקרה ב-12 בדצמבר. רק תליון קטן, המתנדנד מעל חזהו ועליו תמונתו של סמ"ר אוריה יעקב ז"ל, חברו שנפל, יספר.
4 צפייה בגלריה
(שלישיית "הפרויקט של רביבו", אלירן צור (מימין), רביב וניר בן מנחם עם הלוחמים במחלקת השיקום בבית החולים בילינסון | צילום: ריאן פרויס)
"היינו בג'באליה, בדרך למשימה, הלכנו בין הסמטאות, ואני הייתי בחיפוי מאחורה עם חבר שלי, אוריה", נזכר מנדל, "אחרי שהצוות השלישי התחיל את הדילוג, לא עברו כמה שניות והיה פיצוץ אדיר. עפתי כמה מטרים וישר שמעתי צפצופים באוזניים. שנייה לפני זה אנחנו בשיא הביטחון, אנחנו מקצוענים, ופתאום אני לא מצליח לקום או לזוז, עם רסיסים ברגל, בבטן וביד". הוא חושף צלקת לאורכה של בטנו, קעקוע שיזכיר לו גם אם ינסה לשכוח, וממשיך לספר, "מזווית הראייה שלי, כשאני על הרצפה, לא יכולתי להבין מה קורה סביבי. אם תוקפים אותנו, אם הלך עלינו, לא יודע. חשבתי על שני דברים. דבר ראשון על המשפחה והחברים. חשבתי מה זה יעשה להם אם לא אחזור הביתה. דבר שני שעבר לי בראש זה 'בואנה, אני בן 21, סיימתי תיכון, הלכתי למכינה, התגייסתי לשירות משמעותי, וזהו? ככה זה נגמר?'"
הפרויקט של רביבו - ביקור במחלקת השיקום - בית החולים בלינסון
(צילום: טל שחר)
מנדל הוא סלבריטאי שיקומי, אבל לפחות בשעת צהריים של אחד הימים באמצע חודש מארס, כשעישן סיגריה מחוץ למרכז השיקום, הוא לא היה המוכר ביותר. לא רחוק ממנו עמדו שני אנשים, אחזו בגיטרה כמו מריאצ'י, ופרטו. למולם התקהלו מספר נערות במבנה המקובל לסלפי. כשהתפזרו, הותירו חשופים את חברי "הפרויקט של רביבו", שלישייה שהחל מתחילת העשור הקודם הכניסה את הנוסטלגיה המזרחית אל המיינסטרים. בעוד זמן קצר יעלו למרפסת בקומה השנייה של המחלקה ויעשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – להרים.
אומרים שלכל אחד יש תפקיד בעולם הזה. יש אנשים שיש להם כמה תפקידים. הפרויקט של רביבו הוא דוגמה טובה לכך. הם כבר לא יכולים רק לעשות שמח. לחיים, במיוחד בישראל, יש נטייה להסתבך ולהקשות, וכך הפריטה והסלסול נטענים לעיתים במשמעות אחרת. מהרגע שיצאו כולם מההלם הראשוני בעקבות 7 באוקטובר, הייעוד של רביב (רם) בן מנחם, ניר בן מנחם ואלירן צור, חברי הפרויקט, עבר עדכון גרסה. ממוסדות שיקומיים שם מאושפזים חיילים שנפצעו בעזה, עבור במרכזי מפונים ועד לניחומי אבלים, הם ממלאים את חלקם בתהליך איסוף השברים של החברה הישראלית, מצוידים בדבק הטוב ביותר שיש להם להציע – המוזיקה. בחודשים האחרונים החליפו את אולמות המופעים בבתי החולים והמירו קהל של אלפים בעשרות ולעיתים מאזינים בודדים. כך הגיעו, בין היתר, לאיכילוב, לשיבא ולבילינסון לפני כשבועיים. הם פגשו שם חיילים, בכללם את מנדל, אבל גם, ואולי בעיקר, את עצמם.
בימים כתיקונם, לשמח זו עבורם מלאכה טריוויאלית. הם עושים שמח מאותה הסיבה שציפור עפה – זה הטבע שלהם, לשם כך נולדו הם אומרים, אבל אלו אינם ימים כתיקונם. בדיוק בשל כך, עבור מנדל וחבריו, ביקורים שכאלה הם רגעי קסם. כשרביב, ניר ואלירן שרו "לך דודי לקראת כלה", רגל ימין של מנדל קיבלה חיים משל עצמה, יד שמאל הונפה באוויר וקצות האצבעות, שנעו קדימה ואחורה, ביקשו בשם הנפש – עוד, עוד.
לכולם פציעות ייחודיות והם מגיעים מיחידות שונות, אבל גם מטרה משותפת – להשתקם. "יש פה יריבות בין החיילים לפי היחידות?" שאל ניר בחיוך, ונענה בשלילה. "ביינישים, מילואימניקים, גבעתי, צנחנים, מפעילי די-9, כולם פה ביחד", השיב אחד מהם. זו אוגדת שיבא. "מי על אתון ירכב ומי בשתי רגליו", היא שורה ב"שב אל אדמתי", במקור שיר של אביהו מדינה שזכה לעדנה מחודשת בארגז הקסמים של הפרויקט. ב-12 השנים האחרונות החדירו האחים בן מנחם וצור אל המיינסטרים המוזיקלי של ישראל גם שירים שהעלו אבק בפינות הלקיסקון המזרחי והים-תיכוני. גרסאות הכיסוי הפכו כל כך מוצלחות, עד שאפשר לחשוב שהשירים הללו הם במקור שלהם. זה הקסם של הפרויקט – עבור המבוגרים הוא ספק בלתי נדלה של נוסטלגיה. עבור הצעירים, שלא שולטים בקאנון של דקלון, הם בוראים שירים חדשים שלקיומם כלל לא היו מודעים. "כשאנחנו שרים את המחרוזת שלנו 'שב אל אדמתי', אנחנו מדברים על אהבת הארץ", אומר צור, "כשחייל שר את זה, זה הכל בשבילו".
רוב החיילים בפניהם הופיע הפרויקט בשיבא לא יכולים ללכת עדיין על שתי רגליהם. רובם ישבו על כיסאות גלגלים - לגבו של אחד מהם כרוכה לוחית זיהוי עם דגל פלסטין, שלל שנלקח מעזה - אבל הרגליים שבלב נעמדו והתחילו לרקוד. חלקם ריסקו עצמות, לאחרים פילח כדור את השריר הארבע-ראשי. לאט-לאט, שכבה אחר שכבה, קילפו רביב, ניר ואלירן את שכבות הסיטואציה הסוריאליסטית עד שהגיעו לליבה שלפני הפציעה, לצעירים שהיו ב-6 באוקטובר. הם יצקו אור שהעלים את החושך. הם שרו בשביל החיילים, אבל לא פחות מכך בשביל עצמם.
לתחזק את ההדחקה
רביב (50), נשוי ואב לשלושה מבת-ים, הוא הרוח החיה מאחורי הפרויקט ואחיו הגדול של ניר (49), נשוי ואב לשלושה מרמת-גן. אירועי 7 באוקטובר טילטלו את עולמו של רביב. אולי זרקו אותו בחזרה אל נפילת אביו, רב-סרן צדוק בן מנחם ז"ל, במלחמת שלום הגליל. אולי זה בגלל בנו הבכור, בר, קצין במג"ב שהוזעק מאיו"ש אל עוטף עזה בבוקר השבת השחורה. "אני מצליח כבר כמעט חצי שנה לתחזק את ההדחקה שלי", רביב מספר, "הבן שלי התקשר באותו בוקר ואמר לי, 'אבא, אתה לא מבין מה קורה פה', ואני שאלתי אותו אם זה נכון מה שמספרים בתקשורת. הוא אמר לי, 'אנחנו פוגעים בהם כמו במשחק טלוויזיה', ואני שומע יריות ברקע. חשבתי שאני מתעלף. הוא שאל מה אומרים בטלוויזיה, עניתי לו 20 הרוגים, והוא אומר לי, 'אנחנו מטיילים פה בין הרוגים שלנו'. התחננתי שישלח לי כל שעה סמיילי, שאדע שהכל בסדר. רק רציתי אות חיים ממנו. היו ארבעה ימים שפשוט לא ישנתי. הוא חזר אחרי ארבעה ימים הביתה, עשה לנו הפתעה, וראיתי ילד שונה לחלוטין. הוא היה שם בין הקיבוצים, נכנס עם הימ"מ לטיהור בתים. הוא גם לא סיפר לי. איך אני יודע מה עבר עליו? אחרי כמה שבועות, פתאום הוא אומר 'תפתחו טלוויזיה', והוא רעול פנים, מתחיל לדבר. רק ככה הבנתי בדיוק שבר היה באותו מקום. הוא ילד חזק, אבל אנחנו עוטפים אותו בתקווה שזה לא ישפיע עליו לטווח הרחוק. בהתחלה הייתי צמוד לטלוויזיה אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריך לעצור, ושחוץ מלשמח את החיילים שלנו אני לא עושה כלום".
כמו אמנים רבים בישראל, שהתגייסו למילואים תרבותיים ותרמו את תרומתם להעלאת המורל בהופעות בשטחי כינוס, כך עשה גם "הפרויקט של רביבו", שדילג בין גזרות, מדרום לצפון. זו התנדבות, אבל אולי גם בריחה. "כל חייל שנהרג ב-42 השנים האחרונות, מאז שאבא שלי נפל, אני מרגיש שהוא אח שלי הקטן, אח שלי הגדול, אבא שלי, הבן שלי", אומר רביב, "אלו דברים שלוקחים אותי למקום מאוד אפל, שהצלחתי איכשהו להתמודד איתו במשך המון שנים, אבל כיום אני לא מסוגל להכיל. עליתי 14 קילו בחודשיים, אכילה רגשית כמו חצי מדינה אני מתאר לעצמי, רק שאצלי זה היה ברמה מאוד אובססיבית. בשלושה חודשים האחרונים רק האולפן שלי הציל אותי. זה הדבר היחיד בעולם שהצליח לתחזק אותי. אני כל היום יושב באולפן. זה המקלט שלי - הנפשי, הפיזי - שבזכותו אני יכול לקיים חיי משפחה נורמליים. אני לוקח את זה לקיצון. אני במהות בן אדם אופטימי, אני רוצה לעשות שמח, בשביל זה הקמתי את 'הפרויקט של רביבו', אבל בשבועיים הראשונים של המלחמה התמוטטתי. הייתי במקום מזעזע נפשית". לחיילים שפגש סיפר רביב על כך שבנו בר הוא הלוחם הראשון במשפחה מאז אביו. הוא עצמו התנצל על כך שהיה "חננה" והסתפק בשירות עורפי, והם, שנפצעו קשה במסגרת שירותם, חייכו בנימוס בתגובה כי הם מבינים שלכל אחד התפקיד שלו.
פלסטר אנושי
כמה שעות לפני שביקרו בשיבא, הגיעו חברי הפרויקט לפגוש חיילים המאושפזים ב"בשביל"ם" באיכילוב, בית חולים שיקומי לפצועי מלחמה. כ-55 מאושפזים שם ואליהם מצטרפים עשרות חיילים נוספים שבאים לשיקום יום. ד"ר אנה סז'ין, מנהלת מערך השיקום, סיפרה על האתגרים הכרוכים בטיפול בפצועי מלחמה, שרבים מהם סובלים מפגיעה פיזית רב-מערכתית. "פציעת ירי שונה מפציעה בעקבות תאונת דרכים", היא אומרת.
אחד מהמאושפזים הוא יונתן מלמד, בן 21 מפתח-תקווה, שמשרת בכפיר. הוא אוהב טניס במיוחד, אבל בזמן האחרון לא היה לו פנאי למשחקים. זמן קצר אחרי שסיימו לשיר את "תפילה" ו"לך דודי", והצטלמו איתו, ישבו חברי הפרויקט עם מלמד לשמוע את סיפורו. "נכנסנו לשג'עייה והיינו צריכים לתקוף בית ספר", סיפר מלמד לשלושה שתלו בו עיניים מעריצות, "חיכינו לאור ראשון, וחמש דקות לפני שעלתה השמש נפלו כמה פצמ"רים, ורסיס עף לי לתוך הראש. פוניתי במצב קשה לסורוקה". זו הייתה המערכה הראשונה של מלמד בעזה, והוא לא היה מוכן שזו תהיה האחרונה. גם בטניס יש יותר מאחת. "בהתחלה לא הרשו לי אבל אמרתי להם שאני נחוש לחזור. דיברתי עם הסמ"פ ואמרתי לו שאני אבוא ברגל אם לא יחזירו אותי, וככה נכנסתי שוב. סיימנו בשג'עייה וירדנו לחאן-יונס. שם כבר היה משחק אחר לגמרי. אחרי חודש ומשהו של לחימה בשטח ממש צפוף היינו צריכים לכבוש איזה בית ושם היה מארב של חמישה מחבלים שחיכו לנו".
אחרי שהספיק להרוג מחבל אחד, הוא חטף רימון ונפגע מרסיסים שחלקם עדיין תקועים בראשו. הוא סובל משבר בארובת העין, חוסר שיווי משקל, סחרחורות, ראייה כפולה. ניתוח ביד עזר לו להזיז שוב את האצבעות ביד שמאל. ניסיון להוציא את הרסיסים מהגולגולת לא צלח. אולי בעתיד יעשו ניסיון נוסף. את ההופעה של הפרויקט יונתן פיספס בעקבות טיפול שנקבע מראש. הוא לא זכה להקשיב להם, אבל הם זכו להקשיב לו.
החודשים האחרונים, כמאזינים ולא רק כמואזנים, הפכו את הפרויקט של רביבו לספוג של צער. הם אוגרים ואוגרים, אך לפעמים צריך גם לשחרר את הנוזלים, ולבכות. "כשאתה שומע את הסיפור ממקור ראשון ורואה את הכאב בעיניים, את מה שהוא חווה, אתה אומר 'אלוהים אדירים'", מתאר ניר את המפגש עם יונתן, "מתי אתה מתפרק – כשאתה לבד. אתה מתחיל לשחזר את הסיפור ואומר, 'מה זה? ילד צריך לעבור דבר כזה?' נכון שאנחנו מדינה כזאת, של מלחמות, מבצעים, אבל ראבק - סיפורים כמו הסיפור של יונתן לא יוצאים מהראש. אנחנו לוקחים הכל ללב ומבינים כמה אנחנו חשובים במערך הזה - אנחנו פלסטר אנושי לאנשים שזקוקים לדבר הזה".
סיפורו של מלמד לא שונה מסיפורם של אחרים. חייל אחר סיפר על רימון שנזרק בין רגליו והוביל לפציעה אנושה. נוסף, ינון בן עמי, הוא מילואימניק בן 30 שחזר במיוחד מחופשה ונפצע בידו וברגלו בעזה. "יש תחושה שהאנשים מבחוץ מאוד נזהרים במפגש איתנו", סיפר גם לרביב, ניר ואלירן, "צעד קדימה צעד אחורה, היסוס כזה. אני מבין למה, אבל אני מנסה לאקלם את כל מי שמגיע לכאן. אני משתדל לשבור את הקרח באיזו אמירה צינית, אני אוהב לצחוק, לשמוח, אני בורח מדיכאון ועצבות". הוא רוצה לחזור לבית שלו, לבית-שאן, להקים מחדש את מכון הכושר שנפגע פגיעה אנושה בעקבות צאתו למלחמה. אבל יש משהו שהוא רוצה אפילו יותר – לחזור שוב ולהילחם. "תביא לי אקדח, אישור ואני נכנס", הוא מחייך, "לא צריך ציוד. לעצמי אני מאחל לסיים את השיקום בצורה מלאה, ולנו אני מאחל שנגיע לשקט שלנו, שנהיה שווייץ".
ברחנו למוזיקה
לעיתים נדמה שבמחלקות מסתובבים יותר אנשים שיודעים לנגן על גיטרה ולשיר בסולם גבוה מאשר כאלו שיודעים לקחת מדדים. כל זמר או להקה חיוניים להעלאת המורל בימים אלו, לשמוח עם המבקשים להתעודד או לבכות עם אלו שעולמם חרב עליהם, אך נדמה שלמיזם כמו "הפרויקט של רביבו" יש בימים אלו משמעות מיוחדת. הערך הסנטימנטלי של המוזיקה שלהם, והקריצה הברורה למסורת המתבטאת גם בהופעות, מתכתבים עם ערכים כלל-ישראליים שהתחושה היא כי עומדים בפני מתקפה בתקופה האחרונה. המלחמה בעזה עוררה תגובת נגד של אחדות, ואחת הדרכים הטובות ביותר להתחבר אל מחנה משותף רחב הוא באמצעות מילים ומנגינה המוכרים לכולם. זו הסיבה לכך שצור (40), נשוי ואב לשניים מבת-ים, מרגיש ש-12 שנים של הקלטות והופעות היו לא יותר מאשר טירונות לקראת הימים הללו. "זה תפקיד החיים שלנו עד עכשיו", הוא אומר, "האמנים בישראל הם חוד החנית בכל הקשור לקשר בין העורף לחזית. אנחנו קיבלנו והענקנו את האהבה הזאת ערב-ערב, יום-יום. כשהגענו לשטחי כינוס ולחזית הבנו כמה הרוח שלנו נותנת לחיילים גב. הבנו מהם כמה הם צמאים לשירים, לנוסטלגיה, לגשר הזה אל העבר. אם לא המוזיקה מה אנחנו? זה מילא אותנו, זה קרש ההצלה שלנו".
"בכל מפגש כזה אני תמיד מבקש, 'ספרו לי איזה יחידות יש פה, תנו לנו איזה משהו משם, מה קרה, איך קרה'", מספר ניר, "אנחנו לא מכריחים אותם, אבל נוח להם להוציא את זה לידנו כי מצד אחד אנחנו באים ומשמחים, אבל אנחנו גם מקשיבים וגם משרים אווירה של הכל טוב, יהיה בסדר, מותר לנו לשמוח, מותר לצחוק, כולנו עברנו אירוע קשה".
צו השעה הגדיר מחדש גם את תפקיד חייהם של חברי "הפרויקט של רביבו". לצד החפלות, היו גם מפגשים עם משפחות שכולות שהתנהלו באופן אחר לחלוטין. "ביקרנו לא מעט בתי ניחומים", מספר ניר, "יש כאלו שביקשו אותנו במיוחד כי שבועיים לפני 7 באוקטובר היו בהופעת שירי סליחות שלנו, כמו המשפחה של הרבש"ץ של קיבוץ בארי, אריק קראוניק ז"ל. אלמנתו והילדים הראו לנו סרטונים שלו רוקד בהופעה שלנו. זה מרסק, ואני יודע מה הם עוברים. אמא שלי הייתה אלמנה לארבעה ילדים קטנים. כאבא, ככל שהילדים שלי גדלו, הבנתי מה אמא שלי עברה ומה זה כאב כשאתה חי עם מישהו, נושם אותו, ופתאום הוא איננו. כשאתה יושב עם משפחות כאלה אתה מבין שחשוב להם לשמוע איך אתה עברת את זה. הם שואלים האם הכאב עובר מתישהו, והתשובה האיומה היא שלא. הכאב קיים, ויש ימים ללא שינה, וכשיום השנה מתקרב אתה נזכר בדברים. בסופו של דבר, אנחנו צריכים לחיות למען מי שנמצא ולזכור את מי שאבד לנו. אנחנו ברחנו למוזיקה, אבל כל אחד בוחר לאן שהוא בורח".
"אני כל כך, אבל כל כך מבין", מוסיף רביב, "זה משהו שאף פעם לא נרפא. צלקת שיש לך על הלב והיא מלווה אותך בכל שנייה בחיים. אתה לומד לחיות עם הצלקת הזאת. אתה לא יכול להשלים איתה אף פעם. אי-אפשר להשלים עם דבר כזה. הנה דוגמה - באחד המופעים שלנו, פגשנו את ההורים של קצינת מג"ב קים דוקרקר ז"ל שנפלה בדרום, והקדשנו את השיר 'ילדה של אב' לאבא שלה, שציין 50. זו הייתה הדרך שלו להתפרק. אנחנו לא ליצני חצר, אנחנו יודעים להביע כאב כשצריך וגם להעביר מסר. הופענו בפני הורים שכולים שאני אפילו לא יודע איך אזרו את הכוחות לצאת מהבית ולשמוע אותנו. אבל אני תמיד אומר, תעשה מה שעושה לך טוב. אם אתה מתפרק מללכת למסיבת לטראנס אחרי שאיבדת את היקר לך מכל – תעשה את זה".
לעולם לא נשמח?
נדמה שהיו דרושים רק עוד שיר אחד, אולי שניים, כדי שקביים יונפו באוויר וכיסאות גלגלים יחוגו במעגל סביב רביב, ניר ואלירן, שהפכו את המרפסת של הקומה השנייה בשיבא לאולם הופעות מאולתר. עם תום ההופעה ושוך הבקשות לצילומים משותפים, הם עצרו באחד החדרים שם שכבה סמל נטע פניגר, שנפצעה באירוע פגיעת טיל בצפון. עבורה זו הייתה הזדמנות טובה להשוויץ בפני אחותה התאומה באורחים שהגיעו לבקר. היא אוהבת את ההופעות שלהם.
התארכות המלחמה וניסיונותיהם הזהירים של החיים לחזור למסלולם, מוהלים מחדש גם את חברי "הפרויקט של רביבו" במה שהיה עולמם הישן, הכולל הקלטות והופעות. בימים אלה הם חוזרים אל מופעי קבלת השבת המוכרים שלהם (ב-26 בחודש יופיעו במשכן אשדוד בפסטיבל תור הזהב, וב-14 ביוני בהאנגר 11). במקביל הוציאו לאחרונה אלבום הופעה חיה גם בפורמט ויניל שמאגד 14 מחרוזות ולהיטים בהם "רונה" ו"ים של דמעות".
הקריצה לשגרה שלפני 7 באוקטובר טבעית, אך גם עלולה להביא עימה רגשות אשם ברורים על שמחה בזמנים של עצב. מפגשים עם חיילים פצועים כמו אלו באיכילוב, בשיבא ובבילינסון מזכירים את מה שאין דרך אחרת להגדיר אלא כחובתה של המוזיקה ותפקידה בתהליך הריפוי, ושאסור לעולם להתפתות להחליט מראש מה מתאים ונכון. האם מתישהו יגיע הזמן הנכון לשמוח כמו פעם? האם יהיה כמו פעם? "תמיד תהיה סיבה לא לשמוח, אז מה נעשה? לעולם לא נשמח?" אומר ניר על הקושי, "כמובן שצריך לעשות את זה במינון הנכון. אז נכון שיש טיימינג. אנחנו מבינים את הסיטואציה ובאמת מנסים לעשות את זה בעיתוי הנכון וכמו שצריך".
"אם אתה הולך לחיילים בשטח, הם רוצים קרחנה של הקרחנה, ואלו ילדים שאיבדו את החברים שלהם", מסביר רביב, "הם רוצים רק שמח. אתה לא תיתן להם שירי דיכאון כי אנחנו במלחמה. אתה נותן להם את מה שהם רוצים. אתה מבין שהם צריכים את הדלק הזה. הם צריכים להיטען לא רק בלנוח. הם מתפרקים דרך השמחה".
ואם השמחה מפרקת, אז על רצפת המרפסת בקומה השנייה של מרכז השיקום בשיבא עדיין מפוזרים רסיסים. •
רביב בן מנחם: "כל חייל שנהרג ב-42 השנים האחרונות, מאז שאבא שלי נפל, אני מרגיש שהוא אח שלי, אבא שלי, הבן שלי. איכשהו הצלחתי להתמודד במשך שנים, אבל כיום אני לא מסוגל להכיל. בשבועיים הראשונים של המלחמה התמוטטתי"
"החיילים בשטח רוצים קרחנה של הקרחנה, ואלו ילדים שאיבדו את החברים שלהם", מספר רביב בן מנחם, "אתה לא תיתן להם שירי דיכאון כי אנחנו במלחמה. אתה נותן להם את מה שהם רוצים"
יונתן מלמד, לוחם כפיר המאושפז באיכילוב, סיפר לחברי הפרויקט איך נפצע פעמיים בעזה. פעם בשג'עייה, ואחר כך, בחאן-יונס. "נכון שאנחנו מדינה כזאת, של מלחמות, מבצעים, אבל ראבק - סיפורים כאלה לא יוצאים מהראש", אומר ניר בן מנחם
