"במשך שבועיים ליוויתי את ארון הקבורה של תום מנתב"ג ועד לכפר שבו שרפו את גופתו. שהותי עם משפחתו, ששיתפה כיצד עם האבל הופיעו רוחות ודנה במיתוסים מקומיים, הייתה משמעותית, עצובה ורוחנית. דרך האירוח המדהים של אחיו התקרבנו מאוד, גם בשתיקות עם קשיי השפה. הרגשנו קשורים זה בזה, וקשורים איתו. עבורי זה היה מרפא ומרגש. לצד זה, הצגתי למשפחה המורחבת חומרים מהסרט ומיד קיבלתי תמיכה עצומה מרבים שעזרו לי לצלם שם".
הבמאי הישראלי יונתן עומר מזרחי (30) עובד בשנים האחרונות על פרויקט חייו – חשיפת קהילת העובדים התאילנדים בישראל. במסגרת זו הוא גם החל לקיים הרצאות המציגות את חיי היומיום של אותם פועלים, לצד המחזות, עדויות ומעשיות תאילנדיות. המיזם האמנותי הפך גם לתיעוד נדיר של סתה "תום" הומסון (36) וניטיגון "לי" סאי וואנג (33) עובדי חקלאות בעוטף שהיו מכוכבי הסרט ונרצחו ב-7 באוקטובר.
"סתה, תום, הפך לחבר בשנתיים האחרונות, בזמן הצילומים", ממשיך מזרחי. "מהרגע שהכרנו חיבבנו אחד את השני. היינו הכי דומים, אהבנו להשתטות ביחד. עם הזמן גם התקרבנו והוא נכנס לי ללב. היו לו שני אחים שעבדו בישראל, ושבו לתאילנד אחרי מותו. יש לתום גם ילדה שאחותו טיפלה בה בזמן שעבד בישראל, וחיכתה ארבע שנים שיחזור. הוא היה אמור לשוב לתאילנד בקרוב, כך ששיברון הלב הוא אינסופי".
איך היה הקשר עם ניטיגון?
"לי היה איש מקסים, גיימר, שיכול היה לבלות שעות במשחקי וידיאו. הוא סיפר לי ארוכות על היסטוריית שבט המונג שאליו השתייך. גם הוא השאיר אחריו משפחה עם כאב בלתי נתפס, עם תינוק שאותו מעולם לא זכה להחזיק".
* * *
הצפייה בקטעים מהסרט, שעדיין נמצא בתהליך עבודה, הופכת את הבטן. קשה לתאר את התחושה הנבואית והאפוקליפטית שמשתלטת מהסצנות הראשונות, שמתארות את השגרה: פועל זר שנראה כמו חוצן, כל גופו מכוסה בבדים להגנה מהשמש, כולל הראש והפנים, ומרכיב משקפי שמש עצומים, נוסע על טרקטור; שדות שלא נגמרים, מהם מושכים התאילנדים צינורות ענק; שלושה עובדים יושבים עם גיטרה ושרים, מכוסים באפודים וקסדות; אחד מהם יוצא מהמחסה אחרי אזעקה, לבדו באמצע הלילה, ומתענג על "כיף-כף".
המשחק והדיאלוגים של המשתתפים טבעיים לחלוטין. אולי ההזדמנות לפרוק מול מצלמה את החוויות שלהם הוציאה מהם משהו שלא ידעו שהם ניחנים בו. אלו חוויות משותפות להמונים – ההערכות הן כי בזמן המתקפה, 6,000 עובדים תאילנדים שהו ביישובי העוטף. הפנים של לי מלאות הבעה וחזקות. תום מרשים מאוד, וכשהוא מדבר עם חבר אתה שוקע בלי להבין מילה. באחת הסצנות הוא משוחח בטלפון עם אחותו, ומספר לה שלא צריך לחשוש – יש להם מקלט חזק מבטון, כשיש אזעקה הולכים לשם והכל בסדר. רוב הקטעים הללו צולמו ב-2021 וב-2022, וכשרואים בסרט את השדות השרופים שהם חלק מהסיפור, את אחת הדמויות שמספרת בלחש שהיא "מריחה דם", קשה להאמין שכאשר הסרט צולם היה מדובר בסיפור בדיוני.
"לפני כמה שנים חלמתי שהלכתי על החוף ונכנסתי לעזה", מספר מזרחי על הרגע שבו נולד הפרויקט. "כשהתעוררתי, הבנתי שלמרות שאני לא יכול להיכנס פיזית לעזה, אני מבקר בה בדמיוני. הקונספציות של הגבול המבודד, שהתנפצו מאז, סיקרנו אותי מאוד ושלחו אותי להתקרב ולחקור. התחלתי לתעד שם את השריפות של בלוני התבערה ולחקור את ההיסטוריה של היישובים מימי היאחזויות הנח"ל.
"הפרויקט התגבש דרך שיחות רבות עם מהגרי עבודה תאילנדים שפגשתי באזור, ועם אנתרופולוגים מומחים לנושא. עבדנו צמוד עם מתורגמנים.יות, מפיקים.ות ואנשי קולנוע מהעוטף ומהמרכז. נחשפתי לכך שאת דור הלוחמים-חקלאים של הנח"ל החליפו הפלסטינים העזתים, שאותם החליפו העובדים התאילנדים. היישובים והקיבוצים מבוססי החקלאות בעוטף, והחקלאות הישראלית בכלל, הפכו תלויים בתאילנדים".
הדמיון הזה בין גרעיני הנח"ל לתאילנדים מרתק. הכיתוב "גרעין עזה" על אחד הקירות במגורים, ההווי המשותף בבילויים ובבישולים, בדיבורים על התוכניות הגדולות לעתיד, בתמיכה ההדדית ובחיזוקים. ההבדל הוא בבסיס. לא מדובר בישראלים בני 20 חדורי ציונות, אלא בבעלי משפחות בשנות ה-30 לחייהם, שהעבודה הפיזית הקשה בישראל יכולה לשנות את העתיד של משפחתם. "אנחנו חייבים לשמור על עצמנו", אומר אחד מהם לחברו בסרט, מסביר שהעבודה הזו היא לא לכל אחד.
נדרש מאמץ כדי ליצור איתם קשר?
"שיתוף הפעולה לא היה קל, ובכל זאת, היו רגעים יקרים מפז. כחלק מהתהליך יצרתי מפגשים רבים, סדנאות נרטיב ודרמה, בהשתתפות התאילנדים, ודרכם למדתי הרבה על החיים בעוטף, על תנאי העבודה ועל משטר ההגירה בישראל. המפגשים התחילו מיד עם מבצע שומר החומות. עובדים נאלצים לעבוד בשטחי החקלאות שנמתחים ממש עד הגדר עם עזה, תחת אש, ללא מידע נגיש, מרחב מוגן או אזעקה.
"עובדים רבים סיפרו לי שהם חוששים לחייהם, שהם מרגישים לבד, במגורים רעועים ומרוחקים מן היישוב. משתתף אחד עזב את הסדנה כי הוא היה צריך לעבוד גם בשבת, יום החופש היחיד שבו היינו נפגשים. משתתף אחר אוים על ידי מעסיקו שלא להשתתף בפרויקט. לא פעם קרה שמעסיקים גירשו אותי, והיו עובדים שהסתירו את השתתפותם. אבל היו גם מעסיקים נחמדים שעודדו, עזרו ותמכו בפרויקט.
"במשך 30 השנים שבהן התאילנדים אחראים על תפוקת החקלאות הישראלית, ישנה הפרדה וניתוק של האוכלוסייה הזו מהחברה. במלחמה הנוכחית ובסבבים הקודמים, כאשר היישובים בעוטף נטושים כליל, קבוצות קטנות של עובדים נאלצות להישאר בשטח האש. גם היום, לאחר שבערך שליש מעובדי החקלאות התאילנדים חזרו למשפחותיהם, המון נשארו בעוטף ובצפון, ואלפים החלו לחזור לישראל".
* * *
נטנפה, אחותו של סתה, חווה אחרת את האבל. גופתו של האח הושבה הביתה, לכפר באן נונג דן פתאנה שבצפון-מזרח תאילנד, שם, אם לא מתחברים לחדשות, לא נחשפים לסיפורי האימה שכאן בישראל אנחנו מוקפים בהם. אבל למרות שנטנפה לא חיה במצב מלחמה, הכאב לא מרפה ממשפחתה וממנה.
איך שמעתם על המתקפה ועל מותו של סתה?
"התחלנו לקבל חדשות מספר שעות אחרי תחילת אירוע הטרור. לא יכולנו להתקשר לאחי הקטן בגלל השעה המוקדמת בישראל, ולאחר מכן צילצלנו ושלחנו הודעה, אבל לא היה ניתן ליצור איתו קשר. הידיעות הראשונות שהגיעו דיברו על לחימה באזור שבו סתה עבד, ודאגנו לו מאוד. מאוחר יותר, חברים של סתה יצרו איתנו קשר והודיעו לנו שהוא נרצח".
מזרחי קיבל את הידיעה אחרי ימים של דאגה: "באותה שבת התעוררתי מטלפון מהמתרגמת של הסרט, שהתקשרה מבועתת מדאגה לחברינו בעוטף. הצלחנו ליצור איתם קשר חלקי, עד שנעלמו והפסיקו לענות. אחרי יומיים של חרדה הצלחנו, יחד עם המשפחות, ליצור קשר עם אחד הניצולים מהקבוצה, אחרי שיצא מהבור שבו התחבא. דרכו ודרך ניצול נוסף התחלנו לגלות לאט-לאט מה קרה שם. מותם של לי ותום הגיע אליי תחילה כשמועה, ואז, עם אימותי הדנ"א, כעובדה מוגמרת".
נטנפה, מה חשבת על הסרט שמתעד את התקופה האחרונה בחייו של אחיך?
"הבמאי הישראלי, החבר שלו יונתן, הגיע ללוויה והצטרף אלינו. דיברנו באמצעות מתורגמן והוא אמר לנו שהיה חבר של אחי ודאג לו. שמחנו שהוא בא לבקר ובעיקר שמחנו שהיה לסתה חבר קרוב בישראל. הבנו שיונתן צילם סרט על חיי היומיום של העובדים התאילנדים בישראל באזור לחימה. הוא הראה לנו חלקים מהסרט, ושמחנו לראות שהיו לו חיים עם חברים שאהבו אותו ודאגו לו. חיי עבודה וקרבה".
מה תרצו שיהיה המסר של הסרט?
"הסרט ילמד על דברים טובים - חיי העבודה של אחינו הקטן, על החיים של תאילנדים ועל תאילנד; על החיים המשותפים של תאילנדים וישראלים כמו שחי אחי; על האהבה בין אחי וכל מי שעשו את הסרט".
מזרחי ממשיך לארגן את החומרים, להרכיב סרט משעות הצילומים והרגעים המיוחדים שאסף. דבר אחד ברור – זה כבר לא יהיה אותו הסרט. כבר עכשיו יש בו סצנות קורעות לב חדשות, כמו קטע מדהים של העמסת ארונו של תום למטוס בנתב"ג לקראת הטיסה לתאילנד, או המונולוג של אביו של לי בכפרו, שם הוא מקבל מנחה בדמות חבילה ענקית של צ'יפס, ואז מנשק את תמונת הבן בדמעות. הצילומים של מזרחי מהנסיעה כל כך חדים, שהרגע שבו הארון מגיע וכל מכריו של סתה נאלצים להניח מטפחת על אפם מעוצמת הריח עובר דרך המסך אל תוך הגוף.
מה הוביל אותך ליצור פרויקט כל כך אפוקליפטי?
"עבודות אמנות מייצגות דברים רלוונטיים. היו יצירות אחרות שנעשו סביב העוטף, ויהיה אפשר למצוא בהן איכויות נבואיות. אמנות היא ספקולטיבית בבסיס שלה, ויוצרת דברים כאלה באופן בלתי מודע. הסכנות והדאגה לביטחון של העובדים היו לנו בראש כבר לפני שנתיים. היו שני פועלים שנהרגו מרקטה בשומר החומות, וכבר אז ידענו שאין להם מרחב מוגן, ולרבים אין מידע נגיש על מה שקורה.
"בעקבות הטרגדיה הנוכחית, ולאחר ההלם הראשוני, החלטנו ביחד לחדש את צילומי הסרט. האסון חושף את ההשפעה העמוקה על הדמויות ומשפחותיהן. כאמור, התפיסות המקובלות לגבי הגבול התערערו עד היסוד. ובכל זאת, הצילומים שאספנו בשנים האחרונות מצביעים על כך שהאסון לא היה בלתי צפוי".
מה חשוב לך שישתנה ביחס כלפי העובדים הזרים בארץ?
"מרביתם לא בחרו את מקום עבודתם. אלו ששובצו בעוטף או בצפון לא בחרו לסבול את המלחמה ולחיות בסכנה. אלו שנשארים שם עכשיו - זה לא מתוך ציונות. בתחילת המלחמה ייסדנו את 'קבוצת סיוע לעובדי חקלאות', שיוצרת קשר עם עובדים שנשארו בעוטף או במקומות אחרים בישראל, בסיוע לחילוץ ובתפעול אתרי הפינוי. הקבוצה, שפועלת בהתנדבות ובעזרת תרומות, שמה לה כמטרה לעמוד על כך שכל עובד יוכל לממש את הבחירה שלו לגבי המשך העסקתו ושהייתו בישראל בזמן זה, וההיענות האזרחית הייתה מרשימה ומעודדת.
"בזמן שביליתי לצד התאילנדים, ראיתי את דריסת זכויותיהם ואנושיותם, התעלמות פושעת ממצבם והדרתם מהחברה. לצד המלחמה, החקלאים במשבר, ומתוך כאב ותסכול מהמצב, ישנן יוזמות לעידוד או ענישה של עובדים לצד שיח כועס על 'נטישתם' חזרה לתאילנד. עובדי החקלאות אינם חיילי צה"ל. אני מקווה שכל מתנדב.ת שעבד.ה בעוטף, שכל חקלאי.ת או תושב.ת מושב או קיבוץ שקורא.ת מילים אלו, ינהגו באכפתיות כלפי אלו שמספקים לנו ביטחון תזונתי".
נטנפה, איך אתם מרגישים ביחס לישראל?
"ההרגשה טובה. הכרתי חברים של אחי, ביניהם אישה וגבר ישראלים שדיברו תאילנדית. היו אנשים נחמדים מאוד, כמו יונתן הבמאי. הם עזרו לנו בכל דבר. אנחנו אוהבים את ישראל ורוצים שהכל ייפסק. כל מי שנפגע זה נורא. אנחנו מעדיפים שיהיו שלום ורגיעה, ועצובים על כל מי שנפגע במלחמה".
