יש למוצב נחל עוז שיר שעובר כבר שנים בין התצפיתניות שמגיעות לשרת בו, כזה שכתבו מזמן הקודמות בתפקיד. משפט אחד ממנו בולט במיוחד: "תראה אותה הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה". הוא מופיע בענק במיגונית, עדיין שם אחרי 7 באוקטובר.
סמל עמית אוזן (20), שחזרה לשרת חודש לאחר התקיפה בעמדה שלה במוצב כיסופים, וסמ"ר תנייה רכטמן (22) מחמ"ל יפתח, שלא עזבה את הגזרה מאז, מכירות טוב-טוב את השיר הזה. "אצלנו בקורס, רגע לפני שמכריזים איזה חמ"ל את מקבלת אחרי הטירונות, יש מתח מטורף של החיים", מסבירה תנייה. "כולן עומדות בח', המפקדות מקריאות את השמות ולפי זה יש בכי או שמחה. כולן רוצות להגיע לחמ"לי עזה. אני רציתי עזה וקיבלתי עזה. הכי מעניין, הכי מבצעי, בנות הכי טובות". עמית: "גם אני כל כך רציתי עזה. הרגשתי שזו הגזרה הכי מעניינת בארץ".
4 צפייה בגלריה
עמית אוזן (מימין) ותנייה לנדמן, שוב בבסיס בעוטף. הבינו שהמחבלים בדרך אליהן
(צילום: גדי קבלו)
לא היה בכן פחד?
עמית: "יש את המשפט היפה על התצפיתנית השלווה, ואני מחוברת אליו מאוד כי הוא מסביר עד כמה מעולם לא הרגשנו פחד. גזרת עזה זה הבית, לרגע את לא מרגישה שאת קילומטר מהגדר. אחרי הקורס קיבלתי שיבוץ לחמ"ל כיסופים ומיד שמו אותי בעמדה שלי, 'תא אמבטיית הדוב', שבו הכרתי את כל קווי הדיווח, כל אבן, כל עץ. יש לי ממש רגשות כלפי העמדה".
תנייה: "בין תצפיתנית לעמדה שלה יש אובססיה קשה".
עמית: "תחשבי שאת במשך שנה פלוס מסתכלת על אותו תא שטח, על אותם אנשים, חקלאים בגזרה. היום כבר אין חקלאים ליד הגדר, אבל עד 7 באוקטובר ממש המצאנו להם שמות. הכרנו אותם ואת כל הפעולות שלהם".
תנייה: "אני ישבתי על עמדה רק חודשיים ואז יצאתי לפיקוד. החלום שלי היה להיות סמלת תצפיות. הייתי בוכה, סובלת, בלי ימי בית, קמה מוקדם והולכת לישון אחרונה, אבל זה לגמרי תפקיד החלומות שלי".
"כולן היו אמיצות, גיבורות"
כמעט חצי שנה חלפה מאז 7 באוקטובר. חמ"ל יפתח וחמ"ל כיסופים, שלשניהם חדרו מחבלים באותה שבת, שופצו לחלוטין. בכיסופים הוקם חדר אוכל חדש לאחר שהקודם הוחרב, ומגורי הבנות ביפתח, שאליהם נכנסו ראשוני המחבלים, הוחלפו במבנים שנתרמו מקיבוץ כיסופים. אבל לא כל הזוועות הוסתרו: כעדות אילמת, בבסיסים נותרו הבטונדות שבתוכן התחבאו ונהרגו חיילים ותצפיתניות, ובהן עשרות מדבקות צבעוניות שהכינו הורים שכולים והדביקו בנקודות שבהן נפלו הילדים שלהם.
החיבור העדין בין טראומת העבר, המציאות הקשה והניסיון לשמור על שגרה בא לידי ביטוי בחמ"לים של התצפיתניות: האווירה מזכירה פעולה בצופים, כל העמדות מקושטות, לכל עמדה יש שם, ולמרות הכל, המתח ניכר.
בכניסה לחמ"ל יפתח החיילת איזבלה מזהה התקרבות לגדר ושולחת דרך ה"רואה-יורה" ירי אזהרה לעבר שתי דמויות שמתבררות כחקלאים. על עמדה 27 יש מדבקה של תצפיתנית בשם עדי לנדמן ז"ל, שהתחילה ביפתח את השירות ועברה להיות מפקדת בחמ"ל נחל עוז, שם נרצחה ב-7 באוקטובר. בחמ"ל כיסופים מחוץ למבנה יש סימנים של פגז שירו המחבלים בניסיון הפריצה למקום. בחוץ ניצבים שני ספסלים מקושטים בשמות של חללי גולני, שנתרמו על ידי התצפיתניות שאספו כסף כדי להנציח את חבריהן, שעד לאותה שבת היו יושבים איתן קבוע בדיוק באותה נקודה.
למרות סיפורי האימה, עשרות החיילות שמאיישות את העמדות, כולל הקצינות והמפקדות, מכניסות רוח מרגשת שמפיגה את הפחד במהרה. תנייה ועמית, שתי התצפיתניות שמעבירות לנו את הסיורים, נפגשות בחמ"ל כיסופים לראשונה לצורך הראיון. שתי צעירות שונות לגמרי, האחת דתייה והשנייה חילונית, זו מהתנחלות וזו מהמרכז, אך עם אהבה דומה לתפקיד.
תנייה: "אני גרה במחולה בצפון בקעת הירדן. אחי סמג"ד במילואים בחטיבה 5, אחותי גרה באירלנד ובן הזוג שלי בשייטת, אנחנו עומדים להתחתן בקרוב. בכיתה י"א, לקראת הצו הראשון, הלכתי לבית המשפט, הצהרתי שאני דתייה וקיבלתי פטור מהצבא. בי"ב הלכתי למדרשת מתת בכרמיאל, מכינה קדם-צבאית דתית לבנות שהדגש בה הוא על לימוד תורה, שנקראת על שם מתת רוזנפלד ז"ל שהייתה תצפיתנית בנצרים לפני ההתנתקות, השתחררה ונרצחה בצומת הגוש שלושה חודשים אחרי השחרור. בחורה תותחית, דוסית חלל, חצאית עד הרצפה. המדרשה נבנתה לזכרה ולרוחה, ופתאום הבנתי ששירות לאומי זה לא בשבילי. הרבה חברות מהמדרשה התגייסו, 70 אחוז, ובסוף השנה, כשהייתי בת 19, הלכתי ללשכת הגיוס וויתרתי על הפטור. ביקשתי להיות תצפיתנית והתגייסתי בגיל 20. השתחררתי בדצמבר, חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, אבל לא הסכמתי לעזוב כל עוד צריך אותי, ומאז אני במילואים, לא עזבתי את הגזרה עד היום".
עמית: "אני גרה במזכרת בתיה. התגייסתי בגיל 18 ישירות לקורס. לא ידעתי שאני רוצה תצפיתניות. יש שמועות על התפקיד מאז ועד היום, שזה תפקיד שלא בא לך לעשות, שם לא טוב שמישהו המציא וזה המשיך ככה. אבל כשקיבלתי את השיבוץ התגייסתי בשמחה".
ואז 7 באוקטובר הגיע.
"הגעתי ביום שני לסגירת שבת, אני עושה תשעה ימים פה וחמישה ימים בבית. פגשנו את חיילי גולני, ישבנו פה בחוץ עד השעות הקטנות. אני עליתי למשמרת בארבע לפנות בוקר, לא ישנו. לא היה איזה משהו מוזר בשטח. שום התרעה מוקדמת גם בימים לפני, באמת שלא. הייתה משמרת כיפית, דיברנו, סגירה אחרונה של אחת הבנות. היינו חמש בנות, חמש עמדות מאוישות. המפקדת רון והקצינה טופז הגיעו ל'זמן גשר', שזו כוננות עם שחר, בשעה 5:30. שעתיים שהבינו מהעבר שהן יותר רגישות, בשגרה, שיש בהן סבירות גבוהה לאירוע. בשעה הזו תמיד המג"ד שבגזרה יוצא לשטח עם הרבה כוחות. בבום הראשון ב-6:29 אמרנו 'מה קשור?' בחמ"ל. שם התחיל המתח. יש סדר פעולות שאנחנו תמיד עושות בירי רקטות, לקחים עוד מגלעד שליט".
תנייה: "נוהלי סריקה, צורת סריקה אוטומטית. לא פעם ראשונה שקורה ירי, ואנחנו מתורגלות".
עמית: "עשיתי את הסד"פ ופתאום אני רואה משהו מוזר בתצפית. מתברר שזו הפשיטה הראשונה בגזרה".
מה ראית שם?
"טנדר ושופל מתקדמים במהירות. אני מכריזה ישירות לכוחות, שזה הכי חשוב. מכינים אותך לחדירה, אבל לא ברמה הזו, כי אף אחד לא חשב שזה באמת מה שיקרה. ידענו שתהיה פשיטה יום אחד, כל תצפיתנית שמתגייסת יודעת שיש תרחיש כזה, אבל היינו בטוחות שכמו בצוק איתן, פשיטה אחת או שתיים. לימדו אותי שאם זה נראה, טנדר ושופל שמתקדמים לגדר, את יודעת שזה זה, אין שאלות. אני אומרת לקצינה שאני מכריזה 'אירוע מורכב' ועולה מול הסמג"ד של גולני שסגר, ומול הכוח שעל העמדה שלי, שזה המ"מ עומר וולף ז"ל. בזמן שאני מכריזה, כל הבנות שלידי מתחילות גם הן להכריז 'יש אצלי פשיטה', שתיים-שלוש לכל אחת, בכל עמדה. ואני מזהה עוד פשיטה בקו דיווח יותר רחוק אצלי בגזרה. הם באו בהמוניהם, מלא אנשים רצים לגדר ואני קולטת רחפנים נוחתים בשטח הארץ.
"אני יושבת עם הקשר עליי, לא מפסיקה להכריז, נותנת כמה שיותר תמונות מצב, לא יודעת אם אני מצליחה לשמור על קור רוח, אבל הבינו את הדיווחים שלי. הם לא הפסיקו לחצות את הגדר עם אופנועים. בשלב מסוים הגיעו למצלמה שלי ופוצצו את כל האתר. עברתי למצלמה אחרת. עד 6:39 כבר פוצצו הכל".
תנייה: "אני סגרתי כמפקדת של החמ"ל, כסמלת. בימים שלפני לא היה שום אירוע מיוחד. לא היה איך להתכונן לזה, לא אמרו כלום. הגעתי להערכת מצב בוקר, בבקרים הכי כיף עם הבנות. היה גם חג, תיכננתי מה אעשה לאווירה. ב-6:30 התחילו פיצוצים פסיכיים ברמות, לא שמעתי כאלה בחיים, והייתי בסבבי לחימה. תוך שנייה קולטים שזה חריג. התקשרתי למפקדת במגורים, אמרתי לה שייכנסו למיגונית מהר, שיוודאו שאף אחת לא נשארה בחדר. תוך דקה רואים מחבלים מגיעים לגדר. אני מתקשרת לנחל עוז כי המחבלים היו אצלם בגזרת תפר. אני שומעת בלגן רציני דרך הטלפון, ואז כבר מזהים אצלנו בגזרה עוד מחבלים. בשנייה שראיתי את התמונה הזו במסך, הבנתי. טרקטור מרים את הגדר, טס קדימה, ומאחוריו מחבלים, אי-אפשר לא לזהות. רואים שהם לא חברותיים. מג"ד 77 עלה מולי. לנו לא נפלו המצלמות, כל היום היו זיהויים, הראשון ב-6:31. ואת מכריזה בקשר עוד מוקד ועוד מוקד. רואים מלא נקודות של אופנועים, טנדרים, מצנחי רחיפה".
איך החיילות תיפקדו?
תנייה: "כולן בכו, אבל היו אמיצות, גיבורות, מבצעיות, לא עזבו לרגע את העמדה. אף אחת. זה לא עבר בראש לאף אחת".
עמית: "אצלי בחמ"ל בשלב הזה כולן לחוצות מסביב, ולמרות הכל אף אחת לא קמה מהכיסא. המפקדות מאחורה מפעילות 'רואה-יורה', מפקדת אחת מצליחה לעכב את אחת הפשיטות. מעבירות דיווחים. במיגונית שהתנהל בה קרב קשה, מי שניהלו אותו היו המש"קיות, עובדי הרס"ר, לא הלוחמים שיצאו ונלחמו. בשבע בבוקר כבר התחבאנו בחמ"ל, לא הייתה אף מצלמה לאייש, ואחרי כמה דקות התחילו חילופי אש בחוץ".
תנייה: "נפלו אצלנו חברים, ילדים מתוקים. אנשים שממש הכרת. נעמה בוני ז"ל הייתה מש"קית ת"ש ממש מתוקה ומצחיקולית, סחבקית. הייתי יוצאת לחבר שלי בש"ג והיא הייתה מרימה לנו. עדי לנדמן הייתה חיילת שלי בחמ"ל, יצאה לקורס מ"כים ועברה להיות מפקדת בנחל עוז. היא הייתה מצחיקה בטירוף, אישיות תיאטרלית. חיה מאוד, צבעונית וכיפית. נודע לי על כולם רק יום אחרי. לא ידעתי בכלל על נובה".
העמדה של עמית נמצאת 2.5 ק"מ מהגדר, של תנייה קילומטר. שתיהן ידעו שאם הצליחו לפרוץ את הגדר, המחבלים בדרך אליהן, ואת הכל הן רואות דרך מצלמות שלא נפלו וכאלה שחזרו לפעול, סרט אימה שאי-אפשר להוריד ממנו את העיניים, בפקודה. "לא לקח לי יותר מדי זמן להבין שהם ממש באים להרוג אותי במוצב", אומרת תנייה. "חילקתי את הקצינים החמושים לפתחים, הקדמי והאחורי. שמעתי יריות בחניה ואמרתי, 'מה, עכשיו זה הסוף? זהו, אני אמות?' אבל לא חדרו לחמ"ל. והמשכנו. יום שלם עבדנו והכוונו. השתדלתי לעשות את הכי טוב שלי. רק ב-21:00 בערב הגיעה הקצינה שלי עם קצינת מילואים. אני זוכרת בעיקר חוויות של קור מבעית ומלמול של פרקי תהלים. ב-23:00 יצאתי מהחמ"ל לשנייה להתקשר לחבר שלי. היו לי אלפי הודעות. כתבתי בסטטוס של הווטסאפ: 'אני חיה, תתפללו עליי', וחזרתי לחמ"ל. רק למחרת ב-8:00 פינו את החמ"ל".
עמית: "אין פחד כזה. כולן בשקט, כולן בוכות. החזקנו אחת את השנייה. היה טלפון קווי, ממנו אפשר להתקשר להורים. אני התקשרתי אליהם יותר מאוחר. פחדתי להגיד שאני בסדר כי אני יודעת שבכל רגע תמונת המצב משתנה. התקשרתי פעמיים-שלוש, ענו לי, לא הבינו את גודל הסיטואציה. אבא שלי בטלפון שואל אם יש מחבלים בבסיס ואני עונה לו שהם ממש פה בחוץ. פתאום המצלמה שמסתכלת על מוצב כיסופים עלתה, המצלמה שאנחנו הכי צריכות עכשיו, זה היה נס. המשכנו לעבוד, הכוונו זיקים לגולני וקלטנו המון מחבלים בבסיס, המון. רואים במצלמה קרבות של מחבלים מול לוחמים, רואים הכל. גולני הלכו לקיבוץ והגנו עליו קודם כל. הביאו פצועים לחמ"ל. בנות עשו חוסמי עורקים. חברה שלי הצילה חייל שנפגע קשה בראש. כל החמ"ל דם, אנשים צורחים. עשינו מה שיכולנו.
"בשלב מסוים נפל פצמ"ר על הגנרטור ולא היה חשמל. לא היה אוכל, לא מים. הוציאו אותנו ב-22:30 בלילה, ההליכה הכי מפחידה בחיים שלי. עמדנו בשני טורים בחושך, החזקתי לחברה את היד, אמרתי לה 'אל תסתכלי לשום מקום, את לא רוצה לקבל טראומה', למרות שאת הכל ראינו במצלמות במהלך היום. נסענו לארומה באורים, כל הדרך ראינו מכוניות שרופות, גופות, את חברים שלנו על הרצפה, פצמ"רים מעל הראש. פינו אותנו למחנה אורים, העברנו שם את הלילה במיגונית, לא הצלחתי להירדם".
"לא זילזלו במשהו שאמרתי"
תנייה ועוד מספר חיילות שהשתתפו בלחימה ב-7 באוקטובר ישנו שבועות ארוכים על מזרנים בחמ"ל מאחר שהחדרים שלהן הוחרבו. לבקשת הוריה, עמית נשארה חודש בבית, ואז התחננה לחזור. בשובה, היא עלתה מיד לתצפית בדיוק באותה עמדה שממנה ראתה חברים נהרגים. תנייה: "לקחתי ציוד מהחדרים שנהרסו, עליתי לשם עם אבטחה כי היה מסוכן, הבאנו מה שמצאתי והמשכנו לאייש את החמ"ל כל הזמן. עם ההורים שלי דיברתי רק כמה ימים אחרי וסיפרתי שהיה מחבלים במוצב. הגישה לגזרה הייתה מוגבלת, אז כולן נשארנו לתפעל את החמ"ל, בדיוק אותן בנות. גיבורות. מעטות ממש, אחת או שתיים, לא חזרו לעמדה. כולן עדיין בשגרה. אני לא מפחדת להיות ביפתח או בגזרה, כמו שאני לא רוצה לפחד בארץ הזו. לי זה טבעי. חשבתי שתהיה מלחמה של חודשיים, אמרתי להורים שלי שאני חוזרת רק כשייגמר – ואז הבנתי שזה לא ייגמר. עכשיו אני ממש בשגרה שלי, אישאר עד שלא יצטרכו אותי".
"נשארו לי בעיקר רגשות אשמה", ממשיכה תנייה ומחניקה את הדמעות. "אולי זה לא רציונלי, אבל אני כל הזמן חושבת שאולי הייתי יכולה להציל עוד מישהו, אם ה'רואה-יורה' הייתה עובדת. השתדלתי. תוך כדי שעוברות השעות אני אומרת לעצמי בלב בחמ"ל: 'את תאכלי את עצמך אחר כך, אבל תדעי שאת עושה את הכי טוב שלך. אין לך יותר מזה'. אנחנו מדברות על החוויות כל הזמן, כולן בשוק טוטאלי, הכל מוזר והרוס. אני, כנראה מהטראומה, לא זוכרת המון דברים מאותו היום. לא מאמינה שזה קרה".
עמית: "כשעליתי על האוטו של אבא שלי אמרתי לו שאין מצב שאני חוזרת לשם, אבל אז את מגיעה הביתה ומבינה כמה צריך אותך במלחמה. השתגעתי בבית, רציתי לחזור. אני חזרתי ראשונה מהסבב שלנו, ולאט-לאט חזרו עוד בהדרגה. הציעו לנו פסיכולוג, ומי שהייתה צריכה לקחה".
תנייה: "גם לנו הציעו דרכי טיפול – שלא תואמות את מה שהבנות צריכות, כמו מעגלי שיח שהן לא נפתחות בהם. צריך יותר שיחות אישיות ושיחות אחת על אחת".
איך הייתה החזרה למגורים ולחמ"ל?
עמית: "היה נורא מפחיד להיות פה בהתחלה. הייתי נכנסת לחמ"ל ומריחה את הדם למרות שהכל היה מבריק. למגורים הכי פחדתי לחזור. עשינו את זה ביחד, כל הבנות, וזה מראה כמה אנחנו אחת בשביל השנייה. אי-אפשר לעבור את זה לבד, הכל בזכות החברות. ישבתי במשמרת כשהייתה פשיטה, ועכשיו חזרתי לאותה עמדה ולא ידעתי מה יהיה. והיה בסדר. האהבה לגזרה מחזירה אותך למשמעות שלך, אין מצב שאחרת יושבת לי על העמדה, אני רוצה לזהות. במיוחד במלחמה את מבינה כמה את חשובה, ואין סיפוק כזה. הסיפוק עולה על הקושי.
"ולמרות הכל, בגלל שלא היינו חודש, אנשי מילואים אמרו לנו שנטשנו. אמרו לנו 'ברחתן מפה'. אבל זה לא נכון. יצאנו כי לא יכולנו להישאר, וחזרנו כי היינו צריכות לחזור. רק שתיים לא חזרו. לא נטשנו את המקום מעולם. זה הבית שלנו, החיינו אותו מכל הבחינות. בהתחלה כל בום הקפיץ אותך, האור נכבה לשנייה בחמ"ל ואת קופאת. עכשיו אני חושבת שאנחנו במקום יותר טוב כי אנחנו בהתמודדות יומיומית".
עמית ותנייה מכירות את העדויות שלפיהן תצפיתניות דיווחו למפקדיהן על סימנים ברורים למתקפה של חמאס ונדחו בזלזול, אבל הן טוענות שמדובר במקרים יוצאי דופן.
אביה של רוני אשל ז"ל, מהחמ"ל בנחל עוז, טען כי פנתה למפקדים מספר פעמים. כל הטענות גם הובילו לירידה בביקוש לתפקיד אצל מתגייסות.
עמית: "רוני הייתה חברה טובה שלי. התגייסנו יחד. מצחיקה, חברותית, היה כיף להיות איתה. היא הייתה מורעלת על התפקיד, מדהימה. טובה במה שעשתה. כששמעתי שהיא חטופה היה לי נורא קשה, ואז בהלוויה שלה התפרקתי. היינו בהלוויות, אבל שלה ספציפית נורא נגעה בי. שירתנו באותו תפקיד והרגשתי איך יכולתי להיות במקומה.
"מבחינת ההקשבה – לא הרגשתי בשום שלב שמזלזלים בי ובדברים שלי. אני יכולה להבין למה זה מלחיץ להיות תצפיתנית, במיוחד אחרי מה שקרה, אבל גם אצלי היו בנות שסירבו להתגייס. זה תפקיד בלי 'וואו'. פשוט חושבת שזה התפקיד הכי טוב שמישהי יכולה לעשות בצבא. הכי הרבה משמעות, כיף, הרגשה של משפחה, בית".
תנייה: "מתוקף תפקידי כסמלת, הייתי בהערכות מצב וישבתי עם מג"דים, ובחיים לא זילזלו במשהו שאמרתי. להפך – האיסוף הוא הראשון לדבר בכל הערכת מצב. ההגנה בעזה נתמכת ומסתמכת על הזיהויים של האיסוף, ומה שהעברתי הלאה כמפקדת נלקח ברצינות. אי-אפשר לשפוט משפחות שמדברות מהכאב שלהן, זה הגיוני, אבל אני מאמינה שכל מי שהיה צריך לקחת ברצינות את המודיעין בגזרה לקח. זה שנבנתה תמונת מצב לא מדויקת, זה הגיוני וקורה. משתפרים מכל דבר. צריך לזנוח את היומרה של 'אני יודע מי אשם'. ב-7 לא חשבתי על המפקדים שלא היו בחמ"ל. ברור שמפחיד שההחלטות רק עלייך, אבל רגע האמת הגיע וזה מה שהייתי צריכה לעשות. חיילים בלי שום דרגה פיקדו על כוחות בשטח. קצינים שתפסו גזרה במקום מ"פ ומח"ט. אנשים התגמשו עם הסיטואציה וכולם עשו הכי טוב. כל הדיבורים של אמרנו ולא הקשבתם – לא קיימים, לפחות לא בחמ"לים שלנו".
התצפיתניות חייבות להיות בקו הראשון? בצפת הן יושבות בפיקוד.
עמית: "את חייבת לשבת עם הלוחמים, להכיר מול מי את עובדת, להכיר את הגזרה. להגיד לך שלא תהינו אחרי 7 באוקטובר לגבי זה? כן תהינו. שאלנו את עצמנו למה זה לא ככה ואנחנו ברמת סיכון גבוהה. אבל החלטנו שכן יש היגיון. צריך שהכוח יקפוץ לחמ"ל בזיהוי, המג"ד צריך להיכנס, להסתכל על אירוע ולהחליט לאן לצאת. סמב"ץ לא מסביר כמונו".
תנייה: "אני חושבת שאין שום סיבה להרחיק אותנו. זה פער מבצעי וערכי. לוחמים יכולים להיות על הגדר? אזרחים יכולים ואני לא? זה מה שהם רוצים, שנתרחק. הם רוצים שלא אגור בבית שלי, ובכלל שלא נהיה בעולם".
היית בוחרת להיות בחמ"ל באותה שבת?
תנייה: "כן, אני שמחה שהייתי שם. כמובן שהייתי רוצה להיות יותר טובה, אבל זה לא יעזוב אותי אף פעם. מה שבטוח – זה היה חייב לקרות במשמרת שלי".
