במקום תגובה נרגנת ונזעמת הייתה יכולה ישראל, בתגובה להחלטת מועצת הביטחון, לומר שתי מילים: אנחנו בעד. איזה נזק היה נגרם? כלום. אפס. הרי ההחלטה במועצת הביטחון לא הייתה הנוראה שבהחלטות. היא קראה לא רק להפסקת אש מוגבלת בזמן, אלא גם לשחרור החטופים ללא תנאי. ישראל הייתה מקיימת את חלקה. חמאס היה מסרב. האם זה היה פוגע במצבה של ישראל מול העולם בכלל, וארה"ב בפרט, לקראת המשך המאבק בחמאס או משפר אותו?
גם ארה"ב לא פעלה בחוכמה יתרה. להפך. ההחלטה באו"ם לא התנתה את הדרישה להפסקת אש בשחרור החטופים. התשובה השלילית של חמאס להצעת הפשרה בעניין שחרור החטופים אמנם הגיעה בלי קשר להחלטת האו"ם, אבל ההימנעות מהטלת וטו הייתה, מבחינת חמאס, זריקת עידוד. לא עברו שעות בודדות מפרסום ההחלטה, ואיסמעיל הנייה חגג בטהרן את "הבידוד של ישראל". האם התחושה הזאת מעודדת את חמאס להגיע לעסקה, או רק מקשיחה את עמדת חמאס?
1 צפייה בגלריה
שגרירת ארה"ב באו"ם נמנעת בהצבעה. הכעס על נתניהו לא מצדיק את המתנה לחמאס
(צילום: Craig Ruttle / AP)
הכעס האמריקאי על נתניהו לא מצדיק את המתנה לחמאס. אנחנו כבר יודעים שההפגנות נגד ישראל, ולא רק בקמפוסים, הן רוח גבית לארגון הרצחני ביותר שפועל עכשיו במזרח התיכון. ואנחנו יודעים שהדמוניזציה של ישראל בעיתונות הליברלית משרתת את המטרות ארוכות הטווח של חמאס. אלה נזקי הפרוגרסיביות. וכאשר הרוח הרעה הזאת משפיעה גם על הממשל - זה לא מקדם עסקה ולא הפסקת אש ולא הסדר. זה רק מעניק תחושת ניצחון לחמאס. יכול להיות שלנשיא ארה"ב יש אינטרסים פוליטיים. נדמה לו שהוא ירוויח חלק מקולות המוסלמים במישיגן, ואולי בעוד שתי מדינות. אבל זה בומרנג. משום שכאשר חמאס חושב שישראל מבודדת - הסיכוי לעסקת חטופים ולהפסקת אש הולך ופוחת. המשך המלחמה ירחיק הרבה יותר את המצביעים המוסלמים. ובאותה הזדמנות ביידן עלול להפסיד גם חלק מקולות היהודים. פרופ' אלן דרשוביץ, דמוקרט ותיק ובולט, הודיע השבוע שהוא לא יכול יותר ולראשונה בחייו הוא שוקל לא להצביע לצמד ביידן-האריס. דרשוביץ לא יהיה היחיד. כך שהמהלך האמריקאי גם העניק תחושת ניצחון לחמאס, גם פגע בישראל, וגם הרחיק את הפסקת האש.
אפילו סער בכיוון הנכון
הצעד השגוי של ארה"ב מצטרף להתנהלות השגויה של נתניהו. נתניהו היה יכול, בכל שלב, גם עם התחלת חודש רמדאן, גם הרבה לפני כן, להכריז על הפסקת אש חד-צדדית ליומיים, לשבוע, תוך כדי דרישה להחזרת החטופים ולפירוז הרצועה. חמאס היה אומר לא. מצבה של ישראל היה משתפר. במקום עימות עם ארה"ב היה הרבה יותר תיאום. הבידוד שהופיע על שער האקונומיסט לא היה מתפרסם. אבל הקיבעון, אוי, הקיבעון, הורס אצלנו את השכל הישר. אפילו גדעון סער, שפרש מהממשלה, העלה יוזמה של הפסקת אש תמורת הסתלקות צמרת הטרור מהרצועה. זו הצעה בכיוון הנכון. יש עוד יוזמות שהן בבחינת win win. אין מה להפסיד. הרי אחרי שבוע של הפסקת אש יכולה ישראל להמשיך, עם כוחות מחודשים, עם יותר תיאום, עם פחות בידוד, בדיוק במקום שבו הפסיקה. אבל לא. מחדל הקיבעון, שעלול להוביל אותנו לתבוסה המדינית הגדולה ביותר בתולדות המדינה לא ייפול ממחדל 7 באוקטובר. למה אנחנו מחכים? לעוד מדינות שיטילו אמברגו על אספקת נשק לישראל? הרי שורת "מומחים" מטעם האו"ם כבר פירסמה דרישה לאמברגו נשק על ישראל. מדינות אחדות כבר מצייתות. עדיין לא מאוחר להתעשת. אבל ככל הנראה, אין מי שמסוגל להתעשת.
מצעד באמצע הלימודים
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם, סיפרה נירית פרידלנדר, ישראלית שחיה באזור בוסטון. זה קרה בעקבות וובינר שהתקיים ביום חמישי שעבר, עם אלפי משתתפים, שאורגן על ידי ארגון המורים של מסצ'וסטס (MTA). פרידלנדר נותרה בהלם. היא שמעה שם מצעד של דוברים, שלא מכירים בזכותה של ישראל להתקיים או להגן על עצמה, שמתנגדים לציונות, שטוענים שהחלוקה של 48' לא הייתה הוגנת ולכן פרצה המלחמה, ושישראל היא מדינה גזענית. הדוברים היו אנשי אקדמיה שהשמיעו את דברי הבלע נגד ישראל. מה שקרה שם מסביר את מה שסיפר לי ידיד ישראלי, מדען, שהבן שלו סיים תיכון בברוקליין, ויצא משם אנטי-ציוני. לא היה דובר אחד, סיפרה פרידלנדר, שהגן על זכותה של ישראל להתקיים, או שהזכיר את טבח 7 באוקטובר. בהתאם לאורתודוקסיה הפרוגרסיבית, היהודים הוצגו כמדכאים והפלסטינים כמדוכאים. חשוב להשמיע את כולם, אמרו שם, אבל השמיעו רק את עצמם. פרידלנדר דווקא הציגה שאלות. הדוברים התעלמו. המצגת מאותו יום עיון הגיעה לעיוני. צפיתי ונדהמתי. מחלקת התעמולה של חמאס לא הייתה מייצרת משהו מתועב יותר.
נתניהו יכול להמשיך לספר לעצמו ש"82 אחוז מהאמריקאים תומכים בישראל", אבל תעמולת השקרים מתפשטת. פעילים רדיקליים משתלטים על איגודי מורים, כמו על איגודי עובדים, והופכים אותם לעוד זירה למאבק נגד עצם קיומה של ישראל. כבר בדצמבר פנה MTA לארגון המורים הארצי, NTA, בבקשה להעלות דרישה לנשיא ביידן "להפסיק את משלוחי הנשק לישראל על רקע הג'נוסייד שהיא מבצעת". בינתיים הדרישה נדחתה. אנחנו לא אנטישמים, אמרו שם הדוברים. הם רק הופכים את מדינת היהודים למפלצת, בדיוק כמו שקודמיהם, בשנות ה-30, הפכו את היהודים למפלצות.
ארגוני מורים מקומיים הסתייגו מארגון הגג של מסצ'וסטס. גם הליגה נגד השמצה נכנסה לתמונה. אלא שהבעיה הרבה יותר רחבה. תכנים אנטי-ישראליים הפכו לשגרה במדינות נוספות. זה מחלחל מהקמפוסים לבתי ספר תיכוניים, לבתי ספר יסודיים ואפילו לגני ילדים. ילדים בכיתה ב' בקליפורניה נדרשו לכתוב על מדבקות "הפסיקו להפציץ תינוקות" ולהדביק על דלת חדרו של המורה היהודי היחיד בבית הספר. לא סיפרו להם שם על השימוש המכוון של חמאס בילדים כמגן אנושי. ולא הייתה שום קריאה נגד הטבח שביצע חמאס בילדים. מורים אחרים הורו לתלמידים לצאת באמצע הלימודים ל"מצעד למען עזה".
אחד הגופים שהוקמו כדי לפעול נגד המגמות הללו הוא ICAN - Israeli-American Civic Action. הייחוד שלו הוא בכך שהוא פועל גם מול נבחרים ברמות מקומיות ומול מועצות חינוך. זו פעילות מול אלה שמקבלים החלטות על תוכניות לימוד. הארגון הוקם על ידי דילון הוזייר, שאינו יהודי, ורוברט מאיר, ישראלי-אמריקאי. הם שלחו עצומה ל-MTA, עם אלפי חתימות של הורים, מורים ואזרחים מודאגים, וכן אירגנו מאות מורים יהודים, ממסצ'וסטס ומקליפורניה, שמאיימים לעזוב את איגוד המורים. יש להם הצלחות. כך, למשל, הם גרמו לשינוי בארגון המורים של לוס-אנג'לס, שלאחר התערבות שלהם הצביע נגד ה-BDS. ויש עוד. אלא שהגזענות האנטי-ציונית ממשיכה להתפשט. המלחמה נגדה ארוכה ולא קלה. אסור לוותר עליה.
