מה שהתחיל בהתפרצות ילדותית, חסרת שחר, נגמר בהתקפלות ילדותית. הנער המתבגר שעזב את הבית בצרחות חוזר אליו בדממה, בדלת האחורית, רעב לשיירים מארוחת הערב. לא טוב שהבית הלבן רואה בראש ממשלת ישראל אויב. הרבה יותר גרוע, הרבה יותר מזיק, שהבית הלבן רואה בו בדיחה. כאשר נתניהו עצר את דרמר ואת הנגבי בדרך למטוס, כתבתי שבמועצה לביטחון לאומי בוושינגטון קיבלו את הברוגז בחיוך. הצחוק נמשך כל הדרך להתקפלות.
ביידן רצה להבין איך מבקשת ישראל לתקוף את גדודי חמאס ברפיח כשהיא יודעת שמיליון וחצי עקורים וכ-800 אלף מקומיים מצטופפים בה. הנגבי יסביר: הפעם האחרונה שבה תיכנן פעולה ברפיח הייתה כשטיפס על המגדל בימית ערב השלום עם מצרים ושיקר שהוא עומד להתאבד. דרמר יסביר: את לימודיו הצבאיים הוא השלים בקהילה היהודית במיאמי-ביץ'. הרכב המשלחת הוא העונש האמיתי שהשית נתניהו על הבית הלבן.
1 צפייה בגלריה
סינוואר לא רוצה הסכם: ברנע | צילום: יריב כץ סינוואר רוצה הסכם: אלון | צילום: אביגיל עוזי
(|)
לביזיון בוושינגטון יש השלכות לא טובות על המאמץ להחזיר את החטופים. סינוואר הוא בלא ספק הנבל בסיפור הזה. אבל מה שקורה בצד הישראלי של הסיפור לא מבטיח טובות – גם לא בעיניו של המתווך האמריקאי.
ביום רביעי בלילה התכנס קבינט המלחמה שוב כדי לדון במשא ומתן וברוחב המנדט שהוא נותן למשלחת הישראלית. כצפוי, סוכם להמתין. אולי חמאס, אולי המתווכים, יעלו הצעה חדשה.
בינתיים החטופים מתים והצבא מדשדש. ההערכה המעודכנת מדברת על כך שכמחצית מהחטופים לא בין החיים. זוהי הערכה: אני מקווה שתתבדה. אבל אם יש מישהו בצד הישראלי שמשחק על זמן, הוא פושע.
המשלחת הישראלית לשיחות חצויה עכשיו לשניים: ראש המוסד דדי ברנע מצד אחד; האלוף ניצן אלון מצד שני. שניהם אנשים מצוינים, שרוצים בכל מאודם בהחזרת החטופים. אני לא יודע על ריב אישי ביניהם, אבל ההערכות שהם משמיעים בדיונים סגורים מצביעות על מחלוקת חדה, קשה ליישוב. מעל המחלוקת הזאת מרחפת דמותו של נתניהו, חידתית. בעיני האחד היא מבטיחה; בעיני האחר משבשת.
אם אני מבין נכון, ברנע (אין קרבת משפחה) משוכנע שסינוואר משחק על זמן. הוא לא מעוניין בהסכם. למסקנה הזאת הגיע ברנע כבר לפני שבועיים, לאחר פגישה עם ראש הסי-איי-אי ברנס בירדן ובלי קשר לפגישה הזאת.
שליחי חמאס הביעו נכונות להתקדם, וישראל לא יכלה לומר לא, לא מול בקשה של האמריקאים, לא מול משפחות החטופים. נתניהו צייד את ברנע במנדט רחב יותר משנתן לו הקבינט בעבר. הוא יכול היה לשאת ולתת על שינוי מספר האסירים שישוחררו בסבב הקרוב, בחזרה של עקורים לצפון הרצועה (כמות, גיל, מגדר) ובפריסת כוחות צה"ל במהלך הפסקת האש. חמאס התעקש על ביטול כליל של הבידוק בין הדרום לצפון, הפסקת הלחימה עם ערבויות בינלאומיות ויציאה של צה"ל מכל עזה. גם במספרי האסירים התעקש חמאס על המספר שנקב בתחילת השיחות, במפגש בפריז.
ראש המוסד קיווה שהלחץ של צה"ל ירכך את עמדות סינוואר. זה לא קרה, אם משום שהצבא לא מצליח בינתיים לגעת בנקודות שעשויות להשפיע על סינוואר, אם משום שהוא חסין השפעה.
ברנע השתכנע שהתוכנית של סינוואר היא לעבור את רמדאן בלי הסכם. הסכם לא טוב לפטרונים האיראנים שלו ולא טוב לו. אין לו עניין לפתוח את הדלת לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה ולחזית אמריקאית-סונית-ישראלית מול איראן. הוא נושא ונותן כמו במזרח התיכון: סוחט קצת, מאיים קצת ומשחק על זמן.
ההנחה של מי ששותף לתפיסה הזאת היא שנתניהו מעוניין בהסכם. עובדה: הוא נתן לראש המוסד מנדט רחב יותר משמקובל לחשוב; הוא הניח לחברי המשלחת לדבר בשיחות בקהיר על אף שציווה עליהם להסתפק בהקשבה, ולמרות העובדה ששלח איתם איש שלו על תקן של בייביסיטר (היועץ התבקש לצאת החוצה בחלק מהמפגש). הוא מעוניין מאוד בהסכם עם סעודיה ומוכן לשלם עליו בהיפרדות אפשרית מסמוטריץ' ומבן גביר.
אבל בינתיים יש לו בייס וקואליציה ולכן הוא מחביא את הכוונות שלו מאחורי רטוריקה קשה, סרבנית.
הגישה החלופית קרובה יותר לגישתו של ניצן אלון: סינוואר מעוניין בעסקה. רוב המומחים לסינוואר, אם נותרו בישראל מומחים לסינוואר, מצדדים כנראה בגישה הזאת. הוא לגמרי עקבי: השינוי המשמעותי היחיד בתנאים שלו הוא שאיפשר לנציגיו בפריז להסכים להפסקת אש מתרחבת, כשכוחות צה"ל נשארים ברצועה.
ואז עלתה שאלת המנדט. איזנקוט טען שהצוות לא קיבל מנדט לעבוד. הצוות לא קיבל, אבל ברנע קיבל, הייתה התשובה. נתניהו אסר עליו לומר לעמיתיו לאן מגיע החבל שקיבל.
לפי הגרסה הזאת, נתניהו נותן חבל – אי-אפשר לומר שהוא מטרפד את המהלך – אבל מקפיד שלא יהיה בחבל די כדי לקדם באמת את המשא ומתן. כשהמשלחת יצאה לדוחא בתחילת השבוע, חבריה הבהירו לנתניהו שחמאס ייתן תשובה שלילית. "תיסעו ותראו", אמר להם. לאחר לילה בדוחא חזרו בידיים ריקות. רוב הצוות הטכני חזר אחריהם. וכך, שלשום, התכנס הקבינט שוב רק כדי להתכנס מחדש בימים הקרובים, לתת עוד קצת חבל ולקוות לטוב. "פיחות זוחל", כך קורא לכך אדם שבקי בשיחות.
הדשדוש במשא ומתן מקביל לדשדוש בעזה, לדשדוש בלבנון ולדשדוש בוושינגטון. הכל תקוע. מדשדוש לדשדוש הקלפים של ישראל מתמעטים. בעיניי, מוטב היה לשלם בגדול, להחזיר את החטופים כולם ולהתחיל מחדש. לא ניצחון מוחלט: התחלה מוחלטת. יש כל כך הרבה דברים שצריכים להיעשות. אבל התהליך עובד אחרת, והזמן, והחטופים.
חרדים בודדים
סקר שנערך ביוזמת ארגון המחאה "חופשי בארצנו" בדק מה חושבים יהודים ממגזרים שונים על הפטור לחרדים ועל הארכת השירות לאחרים. התוצאות לא מפתיעות: שאלת הגיוס שוברת את הקיר בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ליכודניקים ואנטי-ליכודניקים. היא טעונה ומעוררת אמוציות. זה לא אומר שלהפגנה הגדולה שמתוכננת להתקיים בקריית הממשלה בירושלים ביום ראשון יגיעו חובשי כיפות בהמוניהם: הם לא יגיעו.
אבל זה אומר משהו על השבר בקרב בוחרי הממשלה הנוכחית: מכרו להם ועדיין מוכרים סיסמאות על מחנה לאומי, ממשלה פטריוטית, ימין על מלא. ב-7 באוקטובר בגדו בהם בפעם הראשונה: בגדו באמון שלהם ביכולות של מנהיגיהם, באחריות שלהם, בקדושת הביטחון; ועכשיו, בוויתור הגורף על גיוס בעיצומה של מלחמה, בוגדים בהם בפעם השנייה.
הסקר נערך על ידי צוות מחקר של האוניברסיטה העברית. תומכי המפלגות החרדיות ניצבים בו בבדידות זועקת מול כל הציבור היהודי. הם מחוץ למחנה: זה נכון לגבי תומכי ש"ס ונכון ביתר שאת לגבי תומכי יהדות התורה. זה נכון גם לגבי נתניהו: בברירה בין המתווה שמקדם נתניהו עם החרדים למתווה שהציע גנץ, 77 אחוז ממצביעי הליכוד ו-69 אחוז ממצביעי הציונות הדתית תומכים במתווה גנץ. 96 אחוז ממצביעי יהדות התורה תומכים במתווה נתניהו ו-59 אחוז מבוחרי ש"ס.
כמעט שליש מבוחרי הליכוד והציונות הדתית תומכים בפרישה של גלנט מהממשלה אם יאושר המשך הפטור; 25 אחוז ממצביעי הליכוד תומכים במחאה ציבורית. זה מיעוט, אבל מיעוט שבלעדיו אין לליכוד ממשלה.
האם מתן פטור לחרדים פוגע במוטיבציה שלי לשרת, נשאלו המשתתפים. התשובות מעניינות: 65 אחוז מהמשרתים במילואים השיבו בחיוב; 58 אחוז מהצעירים המועמדים לשירות (מלש"בים) השיבו גם הם בחיוב, וכך גם 52 אחוז מאלה שכבר אינם משרתים, אבל רק 33 אחוזים מהחיילים בשירות סדיר. מתברר שהמוטיבציה של חיילים סדירים נשענת על מרכיבים נוספים. חרדים או לא חרדים, טוב להם בצבא.
הפטור הגורף לחרדים יוצר בעיית כוח אדם לצבא, בעיה פוליטית לנתניהו ובעיה ערכית לחברה היהודית. המלחמה החריפה מאוד את הקושי שמציבות שלושתן. פלפולים משפטיים, פרשנויות מתחכמות וקריצות פוליטיות לא יגרמו להן להיעלם.
החי"ר ששודרג
לקראת סיום כהונתו של הרמטכ"ל הקודם, אביב כוכבי, הכין אגף תכנון בצבא מסמך שמסכם את תפקידו. נספח ג' סוקר את השינויים שנעשו במוכנות צבא היבשה. אחד מהם נוגע לנשים: בוטלו 2,000 תקנים של פקידות, אלה שהשירות הצבאי שלהן הסתכם בהכנת קפה ובשימוש מושכל באקדח מהדקים, כמתואר בסרט "אפס ביחסי אנוש". החיילות הועברו לתפקידים משמעותיים.
לפי המסמך, כוחות החי"ר והשריון שודרגו: הושלמה אספקת כוח האדם והאמצעים לכל הגדודים הקרביים בסדיר. הורחב קו הייצור של טנקי מרכבה סימן 4 ונגמ"שי נמ"ר. נפתח קו ייצור לאיתן, עוד כלי אימתני בשירות כוחות חי"ר. לפני שבועות אחדים נכנסתי עם כלי כזה לעזה. באותה הזדמנות למדתי על הפעילות בפרברי עזה של היחידה הרב-ממדית, יחידה קרבית מובחרת שמרכזת יכולות שבעבר היו מפוזרות בצבא. ואולי העיקר: הוקמו תאי מודיעין אחוריים, עם אנשי 8200 ו-9900, שמזינים במודיעין כל צוות קרב חטיבתי. על פי המסמך, אין מערך כזה לאף צבא בעולם.
ההשקעות בצבא היבשה בתקופת כוכבי הניבו פרי בחודשי הלחימה בעזה. ההישגים הטקטיים מרשימים, אבל הם רק מעצימים את הכאב בשאלה, איפה היה צה"ל ב-7 באוקטובר ואיפה היה בתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר. נדמה שמרוב שדרוג לא ראו את האויב. ומתבקשת עוד שאלה כואבת: אם לחימה בארגון טרור נטול יכולות שריון ואוויר נמשכת על פני שישה חודשים, לא מגיעה להכרעה וחושפת מחסור חמור בלוחמים – איך יתמודד צה"ל עם מלחמה בהיקף מלא.
כבד וכואב
612 חיילים וחיילות נהרגו מאז 7 באוקטובר; 3,000 נפצעו. המחיר כבד, גם בהשוואה למלחמות קודמות, כבד וכואב, אבל כשהצבא טוען שאיבד חטיבה וחצי, הוא טועה בחשבון. יש סוגים שונים של לוחמים. לא דומה התרומה של חייל מילואים או סדירניק בסוף שירותו לתרומה של חייל בתחילת שירותו הסדיר; לא כל פצוע מאבד את היכולת לחזור ליחידתו.
עם זאת, המחסור אמיתי: נוכחות מסיבית של הצבא נדרשת כרגע בגבול לבנון ובגדה. לכן מוצדק להאריך את שירות הסדירים ואת גיל ומשך השירות של המשרתים במילואים. ציפיתי שמיד לאחר תחילת המלחמה ייגש הצבא לבדיקת תופעות של אבטלה סמויה, יד קלה על הפטור, משימות מיותרות וכניעה לקבוצות לחץ. מצב חירום הוא הזדמנות טובה לתקן עיוותים.
שום דבר מזה לא קרה. אצלנו הכל בסדר, אומרים בצבא, הכל סבבה, ומגלגלים את האחריות למחסור בכוח האדם לפתחן של הממשלה והכנסת. זה נוח; זה לא מרגיז אף אחד. נישא על גבי גל של הערצה בציבור, הערצה שמוזנת על ידי תקשורת נלהבת, חולת אהבה, הצבא מאוד מרוצה מעצמו. למרות 7 באוקטובר; בגלל 7 באוקטובר.
סוגרים בלבד
קללת השבת ההיא לא מרפה: היא מכה בנו מסוף העולם ועד סופו. מעטים שמו לב לעובדה שמאז 7 באוקטובר כל נציגויות ישראל בעולם הערבי נעולות על סורג ובריח, והעובדים ובני המשפחות נטשו וחזרו לארץ. כולן, לבד מאחת: שגרירות ישראל באמירויות פועלת בינתיים כרגיל. במרוקו, במצרים, בירדן, בבחריין, השגרירויות נסגרו. גם קשרי התעופה הופסקו. הנימוק הוא קשיי אבטחה, אבל אי-אפשר להימלט מהתחושה שישראל נסוגה לאחור, לשנות המצור והבידוד, מוחרמת ומוקפת אויבים.
גם בטורקיה, מדינה מוסלמית לא-ערבית, נאלצה ישראל לסגור את הבסטה. טורקיה מקיימת קשרים הדוקים עם ישראל מאז 1950. היחסים ידעו עליות ומורדות, משיתוף פעולה בנושאים הביטחוניים הרגישים ביותר ועד נאומי שטנה מפי ארדואן והתנגשות אלימה על סיפון האונייה מאווי מרמרה, ושוב פיוס, מאות אלפי תיירים מדי קיץ, מסחר גואה וסיוע של צה"ל לקורבנות רעידת האדמה, ושוב משבר, נאומי שטנה וגידופים הדדיים.
מישהו במשרד החוץ המשיל את היחסים לעצה הפוליטית שנתן פעם אריאל שרון לעצמו ולאחרים: "פעם למעלה, פעם למטה, אבל תמיד על הגלגל". לא עוד. השגרירות באנקרה והקונסוליה באיסטנבול סגורות מאז 8 באוקטובר. נתק ממושך כזה לא נרשם מאז התחלת היחסים. גם טיסות אין. השגרירה אירית ליליאן חזרה לארץ, והשגריר הטורקי חזר לטורקיה. ישראל יוק; טורקיה יוק.
הטורקים נהגו לתרום כל שנה קמח לפלסטינים בעזה. אונר"א חילקה את השקים. השנה הם הגדילו את התרומה בגלל המלחמה. השקים נתקעו בנמל אשדוד: לא משום שישראל מחרימה את טורקיה, אלא משום שישראל מחרימה את אונר"א. הם שוחררו רק לאחר שהועברו לחסות ארגון בינלאומי אחר.
בשבת לפני שבועיים נשא ארדואן נאום בחירות בקייסרי, עיר דתית מאוד, פרו-ארדואנית, במרכז טורקיה. לפני כמה שנים שידרגה שם תע"ש את הטנקים האמריקאיים של צבא טורקיה, פרויקט מרשים. הגעתי למסיבת הפרידה, שלא כונתה, כמובן, מסיבת פרידה. אנשי תע"ש שהתגוררו שם סיפרו לי שהעוינות לישראל בעיר כל כך גדולה, שכאשר שאלו אותם הסוחרים בשוק מאיזו מדינה באו, הם השיבו: "מבת-ים".
בנאום שלו לפני שבועיים בחר ארדואן לתקוף את נתניהו. "נשלח אותו לאל", אמר. המשפט הקפיץ את שר החוץ שלנו, ישראל כ"ץ. הוא שיגר ציוץ לרשת שבו האשים את ארדואן שהוא מבקש לרצוח את נתניהו, לא פחות. "תשתוק ותתבייש", סיכם כ"ץ.
אחר כך נפתח דיון מעמיק במשרד החוץ על משמעות המשפט בטורקית: האם ארדואן התכוון להרוג את נתניהו או שהתכוון רק שיעמוד בבוא היום למשפט בבית דין של מעלה. מתברר שהשיגור ליושב במרומים הוא מטבע לשון מקובל בטורקית. ביום שני השבוע נפגש ראש אגף אירופה במשרד החוץ עם סגן השגריר הטורקי. הישראלי וידא שהכיסא שהוצע לטורקי סטנדרטי, לא נמוך ולא גבוה, לא משפיל ולא מבאס. האיום ברצח הסתיים בנזיפה.
