1. הפרנויה כבר מגויסת
ענבר גיטי ממוקמת בעשירייה השנייה ברשימת המחנה הממלכתי לכנסת, לשעבר פרויקטורית הגיוס במשרד הביטחון בימי בני גנץ. השבוע התראיינה אצל שאול אמסטרדמסקי בפודקאסט של התאגיד: "הגיע הזמן שנבין שזו (גיוס החרדים) לא שאלה משפטית אלא חברתית, והיא לא תיפתר בכלים של חקיקה... אין מה להביא את הפוליטיקאים החרדים לשולחן. צריך להפסיק לעבוד איתם. זה לא נכון יותר לדבר בשפה של יעדים, מכסות וחוק שירות ביטחון".
5 צפייה בגלריה
אבי לקח, אבי נתן: חברת "מנופי אבי", שנשכרה לפינוי יישובים בהתנתקות (מימין), מקימה השבוע מאחז צה"לי באזור נצרים (משמאל)
(צילום: עמית שאבי, מהטלגרם של עמית סגל)
מילים כדרבונות. באותו זמן ממש, אותו משרד ביטחון נלחם על גיוס חרדים בחוק. והבוס שלה לשעבר במשרד, בני גנץ, התעקש על ניסוחים חוקיים שיביאו לגיוס המוני של חרדים.
"שוויון בנטל" הוא קרקס שסובב בעיר שנים רבות, לעיתים גורם למשברים ומפיל ממשלות. החידוש הוא שהפעם מקרקסים את החרדים. עד היום, היה מדובר בעיקר במשחק בכאילו מול בית המשפט. הוא שאל, הם ענו ולכל היה ברור שגיוס לא יהיה, במקרה הטוב חוק גיוס.
כעת מדובר לא רק במוסר אלא בכסף. עכשיו או ביוני, בסוף בג"ץ יורה לעצור את העברת הכספים למוסדות החרדיים. החרדים תולים את יהבם בעובדה שתקציב המדינה כבר אושר לרבות התקציבים לישיבות, ושלא יעלה על הדעת שמה שאושר ייבלם. מוטב להם להיזכר בתקדים בן 20 שנה: בשנת 2004, על רקע חשדות להעברת כספים ממשלתית לא חוקית לכמה מאחזים, הורה היועמ"ש מני מזוז לעצור את העברת כל הכספים לכל ההתנחלויות, ענישה קולקטיבית בסגנון סגירת האולם השבוע של הפועל תל־אביב בגלל אלימות של קומץ אולטראס. זה עבר אז, וזה עשוי לעבור עכשיו.
ענן רעיל של חשדות מתאבך מעל הקואליציה: החרדים משוכנעים שהיועמ"שית מסכלת חוק גיוס בתיאום עם מי שמינה אותה, גדעון סער, שבדיוק התפטר השבוע. נתניהו, מנגד, בטוח שהחרדים יעזבו את הממשלה בקרוב לצורך בחירות. כל ציוץ של דרעי בעד גנץ רק משכנע אותו שיש דיל: פירוק הממשלה לפני עצירת התקציבים, קלפי, ואז קואליציית שמאל־חרדים שבה נושא השוויון בנטל ייעלם כלעומת שבא. כולם בקואליציה סבורים שגלנט החליט לפרק את הממשלה על השוויון בנטל.
ככל הידוע, כולם טועים. בהרב־מיארה עושה שרירים בנושא שהוא בעייתי משפטית ובעייתי ציבורית (היא שכחה משום מה את השוויון בנטל עם הערבים, קורה). דרעי לא חולם על הליכה עם המרכז־שמאל, כי הרפתקת אוסלו הספיקה לו בהחלט. גלנט לא מעוניין לעזוב את הממשלה כי הוא יודע שדבר לא ממתין לו בחוץ, הרי אין מחסור בגנרלים במחנה הממלכתי. הוא פשוט החליט לא להיות מגש הכסף שעליו יינתן פטור מגיוס לאלף חרדים מדי חודש בחודשו. הנה חזרה לשגרה: ערב המלחמה היה נראה שחוק הגיוס הוא האיום האמיתי על שלמות קואליציית ה־64, וזה גם יהיה המצב אחרי פרישתו הצפויה של גנץ עם התקדם האביב.
2. החרם שנשאר
עם פרוץ המלחמה נקרתה בפני נתניהו הזדמנות לחלץ ניצחון אסטרטגי מוחלט ממלתעות התבוסה: בעודו מצוי בשפל של כמעט 20 שנה בדעת הקהל, כאשר הציבור רואה בו אחראי מרכזי לטבח 7 באוקטובר, נשבר החרם בן חמש מערכות הבחירות על נתניהו וגושו. סער, שעוד לפני המלחמה שקל להצטרף לממשלה וניהל מגעים עצמאיים על פשרה ברפורמה, היה ראשון התומכים בחבירה לקואליציה. איתו באותה עמדה היה ליברמן. במשך שבועות ארוכים הוא המתין לטלפון מנתניהו, שבושש לבוא. הוא הקפיד מאוד באותה תקופה לא לתקוף את החרדים, לא להיכנס בנתניהו. הכל היה כשר לחידוש הברית הימנית שנשברה ב־2019, עם קואליציית המחנה הלאומי הגדולה בהיסטוריה: 74 מנדטים.
מדוע זה לא קרה? יש הטוענים שגנץ מנע את כניסת ליברמן לקבינט המלחמה בגלל הבדלי השקפות, יש הטוענים שזו הייתה שרה נתניהו, בגלל שנאות עבר הדדיות (מוצדקות לחלוטין משני הצדדים). כך או כך, התוצאה הרסנית עבור נתניהו. שבירת קווי החרם הישנים וחידוש החלוקה ימין־שמאל היו גם מחלצים אותו מהמלכוד האסטרטגי שבו הוא מצוי מול בן גביר ובמידה מסוימת סמוטריץ': עם 74 מנדטים, לשניהם יחד וכל אחד לחוד לא הייתה זכות וטו על הממשלה.
יריב לוין ואריה דרעי הפצירו בנתניהו להכניס את ליברמן, אך ההזדמנות הזו הוחמצה. כמה חודשים אחר כך, כאשר הגיע בשבוע שעבר האולטימטום של סער, הוא הוחמץ באופן דומה. לנתניהו הייתה האפשרות לקואליציית 68 אך זו נפלה בין החשש מפרישת גנץ לבין החשש ממהומה שיקים בן גביר.
האם נתניהו מנהל עדיין פוליטיקה של 6 באוקטובר? כי עם הקואליציה הנוכחית, מוטת ההשפעה של החרדים והחרד"לים, יהיה לו קשה מאוד להשתקם. הוא יכול לשרוד איתה עוד זמן לא מועט, אבל לא לזכות איתה בבחירות הבאות. אם להישען על ניסיון העבר, המטרה של נתניהו בקמפיין הבא תהיה 50 מנדטים: אם ישמור על הבלוק הזה, וכשלוקחים בחשבון את עשרת המנדטים של המפלגות הערביות, לגנץ אין קואליציה.
אבל אם הימין בהרכבו הנוכחי רוצה להישאר בשלטון הדרך היחידה היא להשיג רוב בכנסת, באמצעות מפלגה שאיננה מגוש נתניהו אבל איננה פוסלת אותו, כזו שתנקז אליה את קולות מאוכזבי הממשלה בלי לחבור בהכרח לגוש השני. הייתה הזדמנות, ונגוזה. בצר לו יבנה נתניהו על יוסי כהן או רחמנא ליצלן על נפתלי בנט.
3. מנופי לחץ
מפקד בכיר בחיל הים התבקש לא מזמן להעניק ציון לקומנדו הימי של חמאס, שפשט על חופי ישראל ב־7 באוקטובר. חמש סירות עמוסות מחבלים הוטבעו אז בזכות התרעה מוקדמת (שכמותה לא הגיעה לחיל האוויר), אך שתיים הגיעו אל החוף ובחמש הדקות טרם חוסלו, רצחו 19 ישראלים בחוף זיקים. "הם לא נופלים מהקומנדו שלנו", הפתיע הבכיר. זה דבר די מזעזע. האומנם, חיל הים הפרימיטיבי של הרפובליקה העזתית מייצר לוחמים שווי ערך לאלה שעליהם נכתבו המילים "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה/ איש לא ראה, איש לא שמע"? כן, הוא השיב. כי הם לא היו צריכים להתמקד בביטחון שוטף, רק באימונים למתקפה.
מה שנכון לחמאס ים נכון גם לחמאס יבשה ולחמאס אוויר: במשך שנים, ישראל התמקדה בהגנה, הזניחה את תוכניות המתקפה והניחה שלעולם לא יהיה בה צורך, כי קירות סלאריים ולוחמת סייבר יעשו את העבודה. אחרי ההתעשתות מהלם 7 באוקטובר, זה כבר איננו המצב. השבוע, בבית החולים שיפא, שני מחבלים התאבדו בפיצוץ רימון מאימת החיילים. אחרים נתפסו בתעלות המיזוג. משם קשה לתכנן מתקפות מתואמות על ישראל.
מטרת המלחמה של מיטוט חמאס נראית, לכאורה, רחוקה. עד שנזכרים שהמונח "חמאס" הוא שם לשני ארגונים שונים. הראשון הוא צבא טרור, שב־7 באוקטובר אירגן מתקפה צבאית של דיביזיית קומנדו מהים, היבשה והאוויר. הצבא הזה איננו קיים עוד, למעט כמה גדודים ברפיח ובמחנות המרכז. השני הוא ארגון טרור שמוציא פעולות נקודתיות: פיגועי ירי בשומרון בשנות ה־90, פיגועי התאבדות במרכז בשנות ה־2000, פיגועי נ"ט בחודשים האחרונים.
יכולות חמאס הולכות ונשללות: קומץ שיגורים השבוע לעוטף ולאשדוד התקבל בהפתעה, כי לארגון כבר אין, בפועל, זרוע רקטית, רק שאריות אקראיות שטרם הושמדו. טפטופי העבר היו היורה שלפני מבול אל־אקצא. טפטופי ההווה הם המלקוש ממאגרים שכמעט חוסלו. גם האמל"ח האנטי־טנקי כבר לא מצוי ברצועה בכמויות בלתי מוגבלות.
לכן התמונות שכואבות לחמאס יותר מכל, אחרי ההרס והשממה בעיר עזה, הן הקמת מאחזי צה"ל באזור נצרים, על הציר המבתר את הרצועה, לרבות מגורי חיילים ואנטנות ענק. בתמונה השבוע נראית חברת "מנופי אבי" מציבה את המבנים. סוג של סגירת מעגל: זו החברה שב־2005 נשכרה על ידי מערכת הביטחון לפנות את היישובים היהודיים בעזה. הם משכירים לצבא את מנוף הלחץ על חמאס.
4. שופט עצמו לטובה
בגילו המתקדם, כשהפנסיה כבר נראית בעין בלתי מזוינת, גילה מ"מ נשיא בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, את השמרן שבו. את הקריירה הקדיש להרחבת שיקול הדעת המשפטי. הוא וחבריו האקטיביסטים משננים לנו שנים שכשירות לחוד ושיקול דעת לחוד, דהיינו: שהעובדה שממשלה מוסמכת לעשות משהו, אין פירושה שהיא יכולה לנהוג כך ללא רסנים שמטיל עליה בטובו בית המשפט הנאור והנכבד. אך לאחרונה היה פוגלמן הקול המכריע בפסיקה חסרת תקדים, שפסלה חוק יסוד בשל הצורך החיוני לדמוקרטיה להשיב לחיים את עילת הסבירות.
והנה, מסתבר שפוגלמן דורש ריסון שיפוטי.
הנושא הוא מינוי נשיא לבית המשפט המחוזי בבאר־שבע. שר המשפטים לוין מעוניין בשופט אבי לוי, פוגלמן בשופטת יעל רז־לוי. וכך, בין לוי ללוי בית המשפט משותק. ארגון הימין "לביא" הגיש עתירה לבג"ץ שבה הוא דורש להורות לשניים למנות נשיא, בתקווה שיהיה זה הלוי השמרן. הפלא ופלא: את פוגלמן מייצגת הפרקליטות. בימים זוגיים היא טוענת בפניו, בימים אי־זוגיים טוענת בשמו. אבל כזכור, מדובר בקדושים שניגוד עניינים לא חל עליהם, לא חלילה בבני תמותה או גרוע מזה, בפוליטיקאים.
זה לא העיקר: פוגלמן, שבימים כתיקונם היה דורש לדחות את העתירה על הסף, שינה את טעמו. לשיטתו החדשה, מרגע שהמחוקק קבע מפורשות שהמינוי הוא בהסכמת נשיא העליון, "אין מקום שבית המשפט ייכנס לעובי הקורה". שימו לב: אשתקד המחוקק קבע מפורשות מהם תנאי הכשירות לשר, ופוגלמן סבר שדרעי בכל זאת צריך לעזוב את תפקידו. בשנה הבאה, אם לוין יעמוד בסירובו למנות נשיא לעליון, ההרכב הליברלי בוודאי יורה לו לכנס את הוועדה בשל פגיעה קשה בדמוקרטיה. בין לבין, פוגלמן תמיד בצד שעבורו מילות החוק הן המלצה, והדרג המחליט כפוף לשלל שיקולים ועילות. אבל כאשר פוגלמן בצד הממנה ולא בצד השופט, וכאשר מדובר בקפריזה נטולת נימוקים, פתאום החוק היבש קדוש.
דברים מעניינים קורים כאשר שופטים מגלים את העולם האמיתי. כך, למשל, נמנעה מערכת המשפט במשך חמש שנים לחקור חשד מובהק לקבלת שוחד מצד נשיא המחוזי בתל־אביב איתן אורנשטיין. ההקלטות מסמרות השיער נחשפו על ידי חיים לוינסון ב"הארץ" כעת, אך היו ידועות לרשויות החוק חמש שנים. כל פוליטיקאי שהיה מתועד כך היה מובהל לחדר החקירות עם סירנות, אבל כשמדובר בשופטים המערכת מתמהמהת ומטייחת. החוק זה הם, והם מתכופפים בפני עצמם בהכנעה.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
