המצולמים: תור הדס ומיה איטח (28). תור מהוד-השרון עובד כמתכנת ומקעקע; מיה מהרצליה עובדת כמעצבת אופנה.
מקום: חניון לילה נחל עמיעז, מדבר יהודה.
מהרצליה לכרתים: “כשהייתי בת 12 אמא שלי ובעלה החליטו שנעבור לכרתים, ונראה לי שהיינו המשפחה הישראלית הראשונה שם", מספרת מיה. "נכנסתי ללמוד בבית ספר יווני אורתודוקסי. לא ידעתי יוונית ובקושי אנגלית, ובחודשים הראשונים הייתי בשוק. הכל שם היה מאוד קטן ושקט, והמקומיים ממש התלהבו מאיתנו. חברים מהכיתה לא ידעו מה זה יהודים, אז הלכו ובדקו, ועוד לפני שהספקתי להסביר שאני לא שומרת כשרות, הם הסבירו לאימהות שלהם להכין לי טוסט עם גבינה, בלי בייקון. זה מקום מאוד קהילתי ומקבל והשתלבנו מהר.
"בסוף החטיבה, החלטתי שאני רוצה לסיים תיכון בארץ, חזרתי לסבים בהרצליה וחייתי על קו ישראל-כרתים. אמא שלי עדיין שם עם בעלה. אני חיה בין התרבויות, ומרגישה בבית בשתיהן. בישראל כל הזמן צריך לסדר משהו, לרוץ לאנשהו, לעשות מהר ויותר. בכרתים אין לחץ על כלום, אבל וואו, עד שמשהו קורה שם! זה כמו לחזור בזמן".
פוסט-טראומה: "בארבע שנים האחרונות למדתי עיצוב אופנה בברצלונה וחזרתי לגור פה, חודש לפני שפרצה המלחמה!" אומרת מיה. תור: "הייתי בנפאל כשפרצה המלחמה. הכרתי הרבה אנשים שנהרגו והרגשתי לא בנוח להמשיך להיות בחו"ל. החלטתי להיות בארץ, עם אנשים שקרובים אליי, למרות שאין לי מה לתרום. אני לא עושה מילואים - יש לי פוסט-טראומה מאז צוק איתן. אחרי המלחמה המשכנו לסדיר ואף אחד לא דיבר איתנו על מה שעברנו, לא קב”ן ולא כלום. אין לי אף חבר שיצא מהמלחמה הזאת בלי מטען שמלווה אותו בחיים”.
לטייל עם הסובארו: "מאז שהשתחררתי אני מטייל, וסידרתי את החיים כך שזה יתאפשר לי, עם עבודה מרחוק. כשחזרתי מנפאל די התחרפנתי. אחרי כמה חודשים, החלטתי שאם אני כבר כאן, אז שאמשיך לעשות מה שתמיד עושה לי טוב - לטייל בטבע, ואז נפל לי האסימון - שאביא סובארו סטיישן וארכיב לו אוהל על גגון. תוך שבוע וחצי קניתי את האוטו והאוהל. האוהל יושב בין שתי פלטות אלומיניום, יש בפנים מזרן, מצעים, הכל, ואתה סוגר אותו על כל הדברים בשניות. חיברתי לאוהל פאנל סולארי שמחובר למצבר שמספיק לאורות, להטעין דברים ולמיני מקרר. התכוונתי לטייל כך תקופה ממושכת, אבל לפני שלושה חודשים פגשתי את מיה".
דייט מהכוכבים: "נפגשנו בגג של חבר והתאהבנו ישר. הדייט הראשון היה מהסרטים", הוא אומר. מיה: הוא הגיע ממש בהתלהבות עם הסטיישן והאוהל גג שהוא בדיוק קנה, פתח את הציוד וסידר לנו זולה עם אורות". תור: "ישבנו על הצוק בסידני עלי, היה מטר מטאורים מטורף, וכל הלילה ראינו כוכבים נופלים. כל שבוע אני במקום אחר, ומיה מצטרפת כשהיא יכולה. אני כל הזמן נפגש עם אנשים, ובלילות ליד המדורה הם מרגישים בנוח לדבר. בהתחלה היו הרבה שיחות מעניינות עם חיילים שיצאו מעזה להתרענן, דברנו על החוויות שלהם, ועל שלי מצוק איתן. הלוואי שמישהו היה יושב אתי כך אז".
לחיות בארץ: "המלחמה גרמה לי להעריך מחדש את מערכת היחסים שלי עם ישראל", אומר תור. "הטראומות שלי גורמות לי לא לרצות להיות פה, ודווקא המלחמה הנוכחית משכה אותי חזרה. בסוף כאן הבית שלי, אבל קשה להרגיש במלחמה כל הזמן. אני מת על המדינה ושונא אותה גם". מיה: "הלב נקרע. כשפרצה המלחמה ההורים רצו שאחזור לכרתים, אבל לא יכולתי לעזוב חברים ומשפחה בתקופה כזו. אני חושבת איך יהיה לגדל כאן ילדים וזה מפחיד אותי וכואב שהם יצטרכו אולי להילחם". תור: "לא הייתי רוצה שהבן שלי יעבור מה שחוויתי בגיל 18, אבל אם אתה רוצה לחיות בארץ, להילחם זה חלק מהעסקה. השאלה אם זו הקרבה שאתה מוכן לתת".
חניון לילה נחל עמיעז, מדבר יהודה
גישה לכל רכב, ק”מ אחד מערבה מחניון הלילה “מישור עמיעז”, החשוף יותר.
בגוגל מפות: “חניון לילה נחל עמיעז”
אין כלל שירותים
באזור: נחל אשלים, נחל פרצים, הר סדום, שביל המדרגות.
