תמיד אומרים לנו שמשבר הוא גם הזדמנות, ומי שהיום יודעת בוודאות שמתוך הסדק נכנס האור היא קרן רונן, כיום בת 51, שבעקבות אבחון של סרטן שד לפני שמונה שנים, מצאה את עצמה מתחילה לדבר אל עצמה בשפה שבדיעבד גילתה שהיא שפת ה-NLP.
"במקום להגיד 'אני נלחמת בסרטן', אמרתי לעצמי 'אני מבריאה מסרטן', כי הבנתי את כוח המילה שאנחנו משתמשים בה, או שעשיתי לעצמי דמיון מודרך ממש תוך כדי הטיפול הכימותרפי שבמהלכו דמיינתי איך הגוף מקבל את הטיפול והורג את התאים הסרטניים. הייתה לי גם מחברת שבה כתבתי את כל המילים החיוביות שאמרתי לעצמי. לקראת סוף הטיפולים כבר כתבתי 'אין לי כבר סרטן', וגם יצרתי לעצמי את העתיד שהוא טיול קרוואן עם כל המשפחה בנורווגיה".
שיצא לפועל כמובן.
"בוודאי טיול החלומות. כל שלושה שבועות הייתי צריכה לקבל טיפול ביולוגי, ובין טיפול ביולוגי אחד לשני תפרנו את הטיול שחלמתי עליו – שלושה שבועות בין הפיורדים, עם כל המשפחה".
מתי את מבינה שאת דוברת את שפת ה-NLP?
"דרך חברה שסיפרתי לה על מה שאני עושה, הבנתי ששני הדברים שעסקתי בהם – גם כוחה של מילה, וגם יצירת העתיד המיטבי שאת שואפת אליו והולכת אליו – הם מעולם ה-NLP. מה שעשיתי בלי לדעת שיש לזה שם, זה בעצם לדבר בלשון הווה על החוויות החיוביות כאילו הן כבר קרו ולהרגיש אותן בכל הגוף, ובכך ליצור למוח שלי זיכרון עתידי. ברגע שמרגישים את החוויה בכל הגוף היא הופכת להיות חלק מאיתנו".
היום קרן היא מאמנת NLP, ומסייעת למטופלים שלה להסיר ממחשבותיהם אמונות מגבילות, למצוא מה המכשולים שהם חושבים שעומדים בדרכם ולזהות את הכוחות הגלומים בהם שיביאו אותם אל היעד, והכל בתהליך אימון קצר וממוקד מטרה.
אבל כשהגיעה ל-NLP זה היה רק כדי לטפל בעצמה ולא חשבה לאמן, רק כשהבינה איזה שינויים למידת השפה הזו חוללה בחייה, החליטה להעביר את המתנה הלאה וכיום היא מתמקדת בילדים ונוער.
מתוך הבנה שלא כל הילדים יכולים להגיע אליה לקליניקה – החליטה לכתוב ספר הדרכה עבור הילדים, "האוצר של מיכל", שמטרתו להעביר את אחת מהנחות היסוד של ה-NLP שאומרת "אתה תמיד הרבה יותר ממה שאתה חושב שאתה".
"בכל רגע נתון אנחנו לא מחוברים לכל המשאבים שצברנו במהלך החיים. לא יכולים לתת את תשומת הלב לכל ההצלחות שלנו, לכל הדברים שאנחנו טובים בהם, ועלינו לעצור ולהזכיר לעצמנו את היכולות האלה", וזה מה שהיא מטילה על מיכל, גיבורת הספר, שנשלחת לחפש אוצר יקר שנמצא בקיבוץ בארי. את הספר התחילה לכתוב לפני שנה וחצי, והוא ראה אור לפני שבועיים.
איך הגעת דווקא לבארי?
"בעלי הוא בן הקיבוץ, אני מגיל 17 מסתובבת בקיבוץ הזה, ויש בספר המון דברים שהם חלק מהוויי החיים בקיבוץ. למשל, 'נוסטלגיה', המקום שבו מיכל מחפשת מידע לגבי האוצר הוא המוזיאון של קיבוץ בארי, גם מגרש המשחקים שמתואר בספר הוא מגרש המשחקים של בארי שיש סביבו ספסלים ולצידם עץ גדול, כיתת ארז, הכיתה שמיכל שייכת אליה, היא הכיתה של בעלי בקיבוץ בארי, כולל אזכור בספר למפעל הדפוס של בארי".
וחנה שמתוארת בספר כספרנית, היא הספרנית המיתולוגית של הקיבוץ, וחמותך האהובה, אמו של בעלך שנפצעה קשה ב-7 באוקטובר ולאחר מכן מתה מפצעיה.
"נכון", אומרת קרן ואפשר לשמוע אותה בולעת את הדמעות. "יש בספר ארבע דמויות שמלוות את מיכל הילדה במסע אחרי האוצר. שתי מבוגרות שיושבות בגן המשחקים בתחילת הסיפור – חנה ורותי – חנה זו חמותי שנרצחה ורותי זו אמא שלי שעלתה לארץ וגם היא הקימה קיבוץ. ושני גברים – ציקי שהוא אבא של בעלי ומוצג בספר כצלם, והוא באמת הצלם הראשון של בארי, וראובן – שהוא אבא שלי. אלה הדורות שהקימו כאן קיבוצים, שיישבו את הארץ, וראינו את גבורתם גם בעת הזו".
ומה קורה עם המשפחה שלכם בבארי ב-7 באוקטובר?
"המשפחה בקיבוץ, נצורה בתוך ממ"דים - גיסתי וגיסי ושלושת הילדים שלהם וחמי וחמותי שבסופו של דבר נרצחה".
וחנה לא זוכה להחזיק את הספר בידיה.
"נכון. למרות שהיה לי את הוויז'ן שבו ראיתי את עצמי מגיעה אליה, ואומרת לה 'חנה תראי כתבתי ספר עבור הילדים, הוא מתרחש בקיבוץ שלך, קיבוץ בארי'. כי הרי חנה היא לא רק חמותי, היא כאמור גם הספרנית המיתולוגית של הקיבוץ שלימדה את כל הילדים את אהבת הספר, הייתה נוסעת לשדרות להקריא לילדים ספרים בהתנדבות. תמיד אופטימית ואוהבת אדם".
מה היא הייתה חושבת על הספר?
"היא הייתה מתרגשת. כי זה גם ספר וגם מסר מאוד חשוב. וגם הייתה מתרגשת לראות אותה ואת סבא ציקי בסיפור".
סבא ציקי בחיים. ניצל מהטבח.
"כמעט 24 שעות הם היו בממ"ד, ב-3:30 בבוקר שבין יום שבת לראשון הגיע אליהם כוח מילואים לחלץ אותם, ומכיוון ששניהם מבוגרים הם היו צריכים לנסוע בקלנועית עם כוח הצבא מקיף אותם. מאה מטר מהבית הם נתקלו במארב של מחבלים, ובקרב הזה סבתא חנה נפצעה. הצליחו לחלץ אותה במסוק לסורוקה, שם הייתה שבועיים מורדמת ומונשמת, עד שלצערנו היא נפטרה. שישה ימים לפני שהיא נפטרה נולד הנין העשירי שלה".
בואי נסיים במשהו אופטימי.
"חנה הייתה רוצה שכמה שיותר ילדים יקראו את הספר, כי יש בו מסר שיעזור לילדים להאמין שהם מסוגלים, שהם תמיד הרבה יותר ממה שהם חושבים שהם".
