"לידידי היקר, ד"ר נסים קזז, קיבלתי בדואר את ספרך 'היהודים בעיראק במאה העשרים' ושקעתי בו מיד. זה שנים רבות המתנתי כי אנשי האקדמיה יתחילו לספר באובייקטיביות את סיפורה האמיתי של קהילת עיראק ויפקיעו את הנושא מעסקנים למיניהם שחתרו לשכתב את ההיסטוריה כדי לפאר את עצמם. אתה ממש חלוץ ואני שמח שאתה הוא שהבקעת את הדרך, יש לך הכישורים והראייה הרחבה, הניסיון והשליטה בשפה הערבית וכל אלה העניקו לך את היכולת המופלאה לפרוש את היריעה ההיסטורית שאיש לא נגע בה בצורה מדעית. בימים אלה אני מעצב רומן על הקהילה הבגדאדית מראשית המאה וספרך מהווה עתה עבורי מדריך ומוצר חשוב בנתיב היצירה האמנותית, בברכת חג שמח, סמי מיכאל".
בחליפת מכתבים שנשתמרו בארכיון גנזים, בין היתר למשורר גיורא לשם, לסופר שמעון בלס ולמשורר דוד רוקח, כותב סמי מיכאל על ענייני הספרות והמקורות ליצירתו.
אחד הפריטים הוא דף עבודה מתוך הרומן הנודע של מיכאל 'חצוצרה בוואדי'. בדף שחתום במילים "פרק מהרומאן חצוצרה בוואדי שיראה אור", מופיעות מחיקות והערות, לא ברור אם של מיכאל עצמו או של עורך הספר. בראש כתוב "בחזרה לבית האבות" בעוד שם הספר מתחתיו 'חצוצרה בוואדי' מחוק.
במכתב אחר כותב מיכאל באוגוסט 1992 לשמעון בלס, בעקבות קריאה בספרו 'אותות סתיו' וביקורת שנכתבה על אודות הספר ב'ידיעות אחרונות'. "לשמעון היקר, אני מברך אותך על ההישג הספרותי-אמנותי, ואני מודה לך על ההנאה שהסבה לי הקריאה בו. ממש פנינה. קראתי את הרשימה שהופיעה ב'ידיעות אחרונות' על הספר ואיני מסכים עם מחבר הרשימה כי היית צריך להרחיב את הנושא של הטלת הפצצות. אני סבור שגילית חוש מידה יוצא מן הכלל שרק יוצר אמיתי ניחן בו. תיאור העלייה והעקירה דרך עיניים של אומנת מוסלמית הוא תרגיל אמנותי שרק סופר מוכשר ישתמש בו... אשקר אם לא אגלה שאני מקנא בסגנונך המלוטש, באיפוקך בעיצוב העלילות".
תודה להילה צור ממכון גנזים על תמלול המכתבים ולאדיבה גפן על הבאתם לדפוס •
