אפילו מוכר הארטיקים נראה שבור. הוא בסך הכל בא לעשות כמה שקלים, והנה אוהד מבוגר של מכבי נתניה קורא לו ושואל: "תגיד, יש לך אופטלגין? הקבוצה הזו גומרת אותי. איזה כאב ראש".
זה מה שנהיה ממכבי נתניה – קבוצה שכל מה שנותר לאוהדיה הוותיקים זה לזרוק בדיחות מרירות למוכר ארטיקים נבוך. קבוצה עם הגנת מרשמלו רכה ונימוחה שכל מי שעובר באזור יכול לתת לה ביס, שסופגת גולים בקצב שבן גביר מחלק אקדחים ומקפידה על קצב הפסדים שייתן פייט לקצב החלפת המאמנים. קבוצה שנחלקת בין שחקנים חצופים חסרי מחויבות לבין מבוהלים, לחוצים, שכל כניסה שלהם לרחבה כרוכה בכזו מעמסה נפשית עד שהם נראים כמו זומבים עם סטופקס. קבוצה שעל הקווים שלה עומד מאמן בלי ניסיון ועם מבט אבוד ומובס בעיניים.
ככה נראית יורדת ליגה – קבוצה שנכנסה לעונה עם יומרות מחוזקות ביהירות וזחיחות, הסתבכה, האמינה ש"לי זה לא יקרה", הרי יש פה סגל טוב מדי ועמוק מדי, והנה היא חוטפת שלישייה במחצית אחת מחדרה, שלישייה במחצית אחרת מבית"ר והדרך למשחקי אחר הצהריים בנוף הגליל ובכפר קאסם מעולם לא נראתה קצרה כל כך.
נתניה הצליחה העונה לעשות כמעט כל טעות אפשרית: מהבנייה הלא מאוזנת של אלמוג כהן ועד העקשנות הכמעט פנאטית וההיצמדות לתיאוריה של רן קוז'וך, מהיחסים הנהלה-צוות מקצועי ועד ההימור על גיא צרפתי.
אני מאוד מעריך את הבעלים אייל סגל (לא כמס שפתיים, בכוונה מלאה), אבל איך שלא מסובבים את הסיפור, הכישלון הזה עליו. אתה הראש, אתה אחראי. מהיכרות עם תפיסת עולמו – סגל יודע את זה ומלקה את עצמו.
זה לא זמן להלקאה עצמית, אלא לפעולה חדה. הפיטורים המהירים של צרפתי והמינוי של מרקו בלבול הם דוגמה לפעולה כזו (בשונה, למשל, מהפרידה המתמרחת מאלמוג כהן). מתחילת דרכו ניסה סגל להציג מודל בעלות שונה, הגון, בלתי מתערב, כמעט אוטופי – רעיון יפה לכשעצמו – אבל מתישהו תמיד הגיע הרגע שבו נדרש להכניס את ידיו לתוך הבוץ. בלבול מאמן מנוסה ומוכח, אבל במקרה של פספוס נוסף סגל יצטרך הרבה יותר מאופטלגין.
