האדם המסכן והמאוים יותר בישראל הוא עיתונאי שכתב טור נגד ביבי. זו לא בדיחה, אלא העלילה של הסרט הישראלי, בעל הבאזז מחריש האוזניים, 'טור פרידה'. ומה השורה הכל כך חדה ונוקבת שכותב בעיתונו הגיבור בעל הטור? בבקשה: "ראש ממשלה כושל עם שלושה כתבי אישום!!! (סימני הקריאה במקור). מסית, משסה, משקר... ונוהג את ישראל לתהום". וואו.
הטרוניה הזו, שנראית כמו ציוץ בנאלי שגם מצביעי ימין מסוימים היו חותמים עליו, הופכת ב'טור פרידה' את הגיבור (שאותו מגלם דרור קרן, שכתב גם את התסריט עם הבמאי רוני ניניו) לז'אן ד'ארק, לישו של השמאל, לאיש שמעורר את חמתם ואלימותם של, ובכן, האנשים שלא מזוהים בשמם כי לא נעים לומר ליכודניקים, ביביסטים, או פשוט מזרחים מהפריפריה. איפה קורבנות אמיתיים אפשריים, כמו רועים פלסטינים, עובדים זרים או סתם מוכי גורל אחרים שבשמאל מתיימרים להגן עליהם? הם, כנראה, פחות מעניינים כשאפשר לרדת לצלם למטה, בשדרות רוטשילד, ולרחם על עצמנו. כמות אושיות התקשורת והתרבות שהתייצבו בפוסטר וברשתות מאחורי הסרט - מנורית קידר ועד אלון אולארצ'יק - מעידה פחות על איכויותיו הקולנועיות הלא-קיימות של 'טור פרידה' (שעה ורבע בשחור-לבן וקירות לבנים - כמעט פרודיה על סרט סטודנטים תל אביבי), ויותר על כך שגם השמאל זקוק לטקסטים צעקניים שיגידו לו מה שערוץ 14 אומר למאמיניו מהצד השני: שהוא מסכן וצודק. המחנה זקוק לגוספל, לתפילה מאחדת, לקריאת קרב נטולת חן או ניואנסים. וכמו שפאנל 'הפטריוטים' הוא יותר גיבושון חברתי בניצוח הרשג"ד ינון מגל מאשר תוכנית עם ערך, בוודאי שלא חדשותי, כך גם הפך הקולנוע השמאלני כרגע לערב של בירה עם החבר'ה. כותב שורות אלה ביקר בשבוע שעבר ב'בית' - סרט אחר שכתב קרן, קצת יותר מהוקצע יש לומר, שבו האג'נדה היא אנטי-חרדית - ואת הצקצוקים והאנחות של הקהל התל-אביבי באולם היה ניתן לשמוע גם מחוץ לסנטר. הבעיה היא לא שבישראל עדיין עושים סרטים שמאלניים, או כאלה ששונאים את הממשלה - נדב לפיד עשה קריירה מכמה מעולים כאלה - הבעיה היא שבמתכונת הזועפת והמתכנסת של קרן ושות' החליטו מראש לוותר, ורק לייבב. מגיע לנו, שמאלנים וימנים כאחד, הרבה יותר.
