במושגי הפופ המקומי, שחר טבוך עשה את הבלתי ייאמן והפך את ההומואיוּת שלו לנכס מוזיקלי. חשבו רגע על האמנים הלהטב"קים המבוססים בישראל, מעברי לידר לשרית חדד, מהראל סקעת לקורין אלאל: לכל אחד זהות להטב"קית מובחנת, אך כולם מאוד מנומסים, בלתי מפריעים, ואם לנסח זאת בעדינות, רובם מעדיפים כיום את הממלכתיות על פני המחתרתיות והחדשנות. זה לא שלא הייתה להם תרומה לנוף המוזיקלי הישראלי, אבל מותר גם מותר להודות שזה נוף מאוד מנומס - שיא החתרנות של עברי לידר כיום מתבטא בדואט עם ואלרי חמאתי ושיא הקוויריות של שרית חדד מתבטא בתחפושת פורים. זה ללכת עם להטב"קיות, אבל להרגיש לגמרי בלעדיה, לפחות עד לשבוע ההוא בחודש יוני, שבו כל שירי הגאווה יוצאים.
במציאות כזו, שבה מצופה מאיתנו להיות הכי שווי נפש לאמנים להטב"קים אבל לא, חלילה, לטקסט להטב"קי - שחר טבוך הוא מהבודדים שעושים את זה כמו שצריך. השירים שלו הומואיים - אם בתוכן מפורש ואם בסממנים אסתטיים - אבל הם גם, תודה לאל, מלאי קריצות, רפרנסים, הפקה מעודכנת, לוק-שיתוק ואצבע שמונחת תמיד על דופק תרבותי עולמי. השיר 'נאדי באדי', שיתוף פעולה של טבוך עם אגם בוחבוט, מוכיח את זה היטב, ולכן מצליח לסחוף באופן אורגני גם את המיינסטרים. בשבוע שעבר הוא נכנס לפלייליסט של גלגלצ, שם הוא זוהר כמו יהלום פופ על רקע המוזיקה המורידה ששוחררה בחודשים האחרונים. שום דבר פה לא מרגיש מאולץ ומאומץ מדי, החל מתרגום המילים Naughty Body שהפך לצירוף המתוק 'נאדי באדי', עבור בתיאורים השנונים ("גוזרת פוני במראה") וכלה בקליפ, שחולק כבוד לתור הזהב של ההיפ-הופ-פופ של תחילת שנות האלפיים. בכל נקודה שבה קיים חשש לכובד ראש, מגיע לפתע איזה חרוז לא צפוי, או מחווה גופנית מבודחת. וזה כנראה סוד הקסם: למרוד באיזי, להתחצף בקטנה. טבוך מכניס את המרד דרך החריצים, במקומות הקטנים והשוליים לכאורה, ובעזרתם הוא עוזר לעצב מחדש את הדרך שבה יוצר להטב"קי נשמע, נראה ומתנהג בישראל. זה לקח יותר מ-75 שנה אבל הנה, יש לנו כוכב פופ גיי אמיתי.
