"הלוואי שהוא היה יורד ממני", היא אומרת, "מתי הוא כבר יבין?" ולרגע אחד העיניים שלה מלאות באש כחולה ומתנצחת כזו, שאני מכירה היטב מההזדמנויות המועטות שבהן העזתי לעצבן אותה. ואז היא ממשיכה לארוז. היא לוקחת צנצנות של קפה ומכניסה אותן לאחד מהקרטונים שממלאים את כל הסלון. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר היא פתחה באמצע הבית שלה חמ"ל שמטרתו להשלים לחיילי צה"ל את כל מה שחסר להם בבסיס. "חשבתי שזה יהיה זמני, באותם ימים לא האמנתי שזה יכול להיות שבצה"ל חסרים אפודים קרמיים או אוכל לחיילים". בינתיים חלפה חצי שנה, והיא עדיין מקבלת פניות מגדוד חיילי גולני שהופכים לנציבי קרח בלילה כי שכחו להביא להם תנורים.
היא אומרת שיותם בעלה לא סובל את האישיות החדשה הזו שלה. "אני לא התחתנתי עם דודה מהוועד למען החייל", הוא אומר. הוא גם לא אוהב את מה שנהיה מהסלון, שבכל רגע נתון יש בו להקות של קרטונים ומוצרי מזון מוזרים מהאייטיז כמו חלב עמיד או גבינה מותכת. אבל לאט-לאט הוא התרגל. "והאמת היא שהייתי חכמה, כי לקחתי על עצמי תחביב קדוש", היא אומרת, "מי יעז להגיד לי שההובי החדש שלי לא בסדר? יש לי חסינות של אנשים טובים". היא מדברת ואני נזכרת בה ובי של לפני 20 שנה, איך היא בטח הייתה צוחקת אם הייתי מספרת לה שיום אחד היא תהיה אישה מבוגרת כזו שמתנדבת. היינו כל כך צעירות ואנוכיות אז, כל מה שעניין אותנו זה כמה יפות אנחנו מרגישות כרגע. יום שיער רע היה נחשב לטרגדיה, חצ'קון שצמח על המצח הוציא מאיתנו צווחות אימה.
השינויים שחלו בנו לא פשוטים לי. אולי בגלל זה אני ממשיכה להיאבק לשמר את עצמי אותו דבר, אני משתדלת לשכנע את עצמי שאני עדיין אותה אישה, למרות שהעדויות שמצטברות במראה מספרות שקו הלסת שלי כבר איננו קו ישר אלא אליפסה. לא החלפתי סגנון תספורת כבר 20 שנה, וכן, אני מודעת לזה שאני כבר מזכירה את הפרק ההוא בסיינפלד שג'רי יוצא עם אישה עם תסרוקת איומה ומיושנת. אבל היא תמיד הייתה האמיצה מבין שתינו. אז בשנים האחרונות הפסיקה להתאפר, ירדה מנעלי העקב והחליפה אותן בזוג נעלי בד שטוחות ומכוערות. הן נראות לי כמו משהו שנילס הולגרסון היה נועל כדי לצאת להאכיל את האווזים או משהו, לא פריט לבוש לגיטימי של אישה מפוארת וחזקה. והיא גם הפסיקה לצבוע שיער. דווקא היא, שהיה לה את השיער הכי יפה במדינה. אני מסתכלת עליה והשיער האפור-לבן שלה עדיין גורם לי לסוג של אבל.
עכשיו היא מספרת לי מה קרה עם יותם אתמול. "היה לי יום כל כך מיוחד", היא אומרת, "נתקעתי בלי מתנדב שיסכים לשנע את הציוד לצוות לוחמי אגוז, שנתקע בלי לחם וירקות לשבת. אז נסעתי בעצמי לשם, וכשהגעתי גיליתי שאחד המפקדים הוא מישהו שהיה איתי בתיכון במושב, אז ישבנו לדבר, והוא הזכיר לי כל כך הרבה דברים ששכחתי שקיימים בתוכי. את יודעת שפעם ניסיתי ללמד את עצמי שחמט כי אבא שלי הסכים ללמד רק את אחי? שהיה לי חלום להיות האישה הישראלית הראשונה שתגיע לאי פיטקרן? זה האי הכי מבודד שקיים בעולם, חיים בו רק 47 אנשים ולוקח שבעה חודשים להצליח להגיע אליו".
כשהיא הגיעה הביתה יותם חיכה על הספה. הוא תמיד מחכה לה בקצה היום, הם זוג שבאמת אוהב זה את זה. "התחלתי לספר לו על השיחה המדהימה שלי עם בועז מהתיכון", היא אומרת, "זה כל כך מילא אותי לפגוש אדם שזוכר אותי לפני כל הכישלונות, שיודע לספר לי איך תמיד הייתי הכי אמיצה בכיתה, הראשונה שהסכימה לקפוץ מהצוק הכי גבוה לבריכה למטה. וכל הדרך תיכננתי לספר ליותם על מה שקרה לי היום, ואז הוא עצר אותי באמצע ושאל, 'רגע, איך בועז נראה? הוא חתיך?'".
אני מגלגלת עיניים. כמוה, גם אני בזוגיות עם גבר שיודע לעצור את הרגעים הכי אנושיים ורגישים שלי בשביל לקחת הפסקת חפצון. אני יכולה לחזור הביתה ולספר לו בדמעות שלפעמים אני כבר לא מרגישה כמו בן אדם אמיתי, אלא כמו מעבד תמלילים זקן שממשיכים ללחוץ עליו שיוציא עוד ועוד מילים, ואז, בדיוק כשאני מתחילה להתחמם ולהגיע לשורש הצעקה הפנימית שלי, איזה משהו פילוסופי עמוק כמו מה המשמעות של כל זה, הוא יעצור ויגיד "את נראית פצצה בג’ינס הזה". אני אפילו לא יודעת למה הוא עושה את זה. האם זה כי אני משעממת אותו? אולי זאת סתם בהלה שהוא כבר לא מזהה את אהובתו הישנה, זאת שהייתה עומדת מול הראי ומסתדרת שעות רק כדי לשמח אותו. מתי ואיך, אני קוראת במבטו, היא הפכה כל כך רצינית?
"הסברתי לו בסבלנות שבועז לא היה אף פעם הטעם שלי", עינת אומרת, "ואז שוב התחלתי לספר לו איך השיחה הזו הזכירה לי כמה אומץ היה לי פעם ואיך בא לי לשבור הכל ולעשות משהו נועז בקרוב. אחרי שנייה הוא שוב עוצר אותי. אומר: 'אבל הוא פלירטט איתך? הרגשת איזה מתח מיני כשדיברתם?'" ופה, היא מספרת, היא כבר התפרצה. "למען השם", היא צעקה עליו, "כל הדרך חיכיתי לדבר איתך על הרגשות שלי והחלומות שלי, ומה שיש לך לעשות זה לנהום לי כמו בבון? מתי תתחיל לראות בי בן אדם אמיתי עם רגשות ומחשבות, ולא רק נקב שמסתובב בעולם ומחפש עם מי לפלרטט?"
כשהם הכירו, זו הייתה אחת התכונות שלו שהיא הכי אהבה. הוא תמיד זכר להחמיא לה ותמיד נמשך אליה. "ועכשיו כל אזכור שהוא מביא על המיניות שלי, או על מין בכלל, מביא לי את הסעיף", היא אומרת, "אני לא אוהבת איך כל שיחה עמוקה ומרגשת בסוף נצבעת שוב בגוונים של סקס. מדברים על סרט מבריק שראיתי, והוא 'היית עושה את השחקן הראשי?' והדרך הזאת שהוא מסתכל עליי כשאני יוצאת בבוקר וטופח לי על התחת. זה בכלל מטריף אותי. תפסיק לתת לי פליקים! אני בת 55, לא כוכבת אונלי פנז".
מה שעינת מספרת מאוד מוכר לי. זה משהו שמאפיין המון נשים שאני מכירה ושנמצאות באזור גיל 40-50. בבת אחת את מפתחת אלרגיה לכל הפלרטוטים של בן זוגך. את לא רוצה שהוא ייתן לך יותר פליקים על הטוסיק ומרגישה עקצוצים של זעם אמיתי, בלתי נשלט, בכל פעם שהוא עוצר שיחה טובה שאתם מנהלים כדי להגיד לך "טוב, חפרנו, מה את אומרת על איזה קוויקי?"
באזור גיל 50 את די מסיימת את הקדנציה שלך כאובייקט מיני. בהתחלה זה מאוד כואב, את לאט-לאט מאבדת את המבטים הגבריים שהיו פעם טורפים אותך. את נכנסת לחדרי ישיבות או למועדון ומגלה שהפכת לשקופה. וכן, אני מבינה שזה לא קורה לכולן, שיש במדינה מלא נשים שמזדקנות נפלא ונראות כמו אחותה הצעירה של ג'יי-לו. אבל לי, שתמיד התעצלתי לטפח את עצמי, זה קרה. וכשזה קרה, מצאתי את עצמי בחשבון נפש אמיתי. אולי לראשונה בחיים שלי. הנה, אני כבר מבוגרת, ואם להגיד את האמת? אני די ריקה מבפנים. כל האישיות שלי נבנתה סביב היותי אישה. מאז שאני נערה בגיל ההתבגרות, התחביבים שלי התמקדו בלחגוג את עובדת היותי נקבה. לצאת לשופינג כדי למצוא את השמלה המדויקת שתזמן אליי אש ואקשן, לשבת עם חברות ולדבר על דייטים.
וכן, זה קשה ללכת לים, שהוא המקום שבו אני מוצאת את עצמי אפילו כשאני הכי אבודה, בלי האקסטרה-באזז הזה של "יש לי ביקיני ירוק חדש ומעניין כמה ראשים יסתובבו". הים בגיל 50 חזר להיות בדיוק מה שהוא: גוף מים גדול וכחול שיש בו שקט ורוח נעימה. הייתי יושבת עם תרמוס קפה על החוף ותוהה במה אמלא את הזמן עכשיו.
בספר "רצות עם זאבים", הקלאסיקה הפמי-ניסטית שכבשה אותנו בשנות ה-90, כותבת הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית קלריסה אסטז שזהו פשוט מסלול החיים הנשי שמתחלק לשלוש פאזות. 1) עלמה, השלב שבו את צעירה ויפה. 2) אמא שמגדלת ילדים. 3) גיל המעבר, שבו את הופכת משהו שנקרא Crone באנגלית, שזה או "מכשפה זקנה" או "זקנת הכפר החכמה". וכן, זה היה קשה להבין שבגילי אני בדרך להפוך למכשפה הזקנה הזאת. לקבל שזה לא בהכרח מעליב. לאט-לאט מילאתי את עצמי מחדש במחשבות ובתחומי עניין שלא קשורים בשום דרך לקימורים ולבלוטות ההנקה בגוף שלי. למדתי לשבת בים וליהנות רק מהרוח הקרירה. ההרפתקאות שאני חולמת עליהן עכשיו לא מערבות שמלה אדומה חדשה או מחייבות תור ללק ג'ל. אני חולמת להצליח לעשות מסע מחוף אל חוף עם רן, מפנטזת לחזור לכתוב שירה, לשכור איזה בית על החוף שאוכל לגדל בו כלבים שאימצתי. וכן, אני מקבלת את זה שאני בדרכי להפוך לזקנה אקסצנטרית, אותה מכשפה זקנה וקסומה שקוטפת ייחורי גרניום בלי רשות מגינות של אחרים. זה כואב בהתחלה, אבל יש בזה כל כך הרבה חופש. סוף-סוף, אחרי שנים שאני מושאלת לריצוי של ילדים ושל בן הזוג שלי ומבטים של זרים, אני בדרך להפוך למי שאני.
"בגלל זה בא לי לרצוח אותו", עינת אומרת, "הוא לא מבין כמה קשה היה המאבק הזה, למלא את עצמי שוב מחדש. וכל שאלה כזו שלו ישר מחזירה אותי לשאלה אם אני עושה איתו מספיק סקס. הנה, שוב הוא גורר אותי בכוח לכל השדים הנשיים הישנים".
"ומצד שני", אני אומרת, "מסכן. אף אחד לא הוציא לו ממו שמעכשיו המאהבת שלו היא רק בן אדם חסר מגדר". היא לא עונה, בדיוק קיבלה סמס שחסר לאיזה גדוד משלוח תחתונים וגרביים. אני מסתכלת עליה, על אהובתי ארוכת השיער והגבעולית. יום אחד נהיה שתינו מכשפות זקנות, אמן שהגברים שלנו ימשיכו לאהוב אותנו גם ככה ולא יחפשו איזו אישה מגוהצת פנים עם קארה מסודר שיודעת לתת לגבר להרגיש גבר. אבל גם אם לא, ניקח קו חמש ונעלה עליו. אני עם סומק שמרחתי במקום הלא-נכון בלחי, היא עם שקית עם מטקות. וכל הדרך נצחק. ואחרי זה, אולי, אני אקרא לה את השיר החדש שלי.
